יותר מ־70 מיליון אמריקאים הצביעו לדונלד טראמפ לא מזמן. מהם, הרוב הגדול עודו מאמין שניצח; שלושה מכל ארבעה. ואלה מהם שמכירים בהפסד, שמבינים שאכן הפסיד, יודעים מדוע הפסיד: בגלל שלא ניתנה תשומת לב מספקת להישגיו. בגלל שהיו הרבה זיופים. זה מה שחושבים רוב מצביעיו של טראמפ. מצביעי ג’ו ביידן סבורים שהטיפול הלקוי במשבר הקורונה הוא שהוביל להפסדו של טראמפ. על נתון אחד מסכימים אלה וגם אלה: רבים מאוד היו להוטים להצביע נגדו.
הוא היה נשיא לא שגרתי, שכל סיכום מוקדם של תקופתו הקצרה יעשה לו עוול. בכלל, סיכומים מוקדמים נוטים להגזמות ולוקים בהיעדר פרספקטיבה. טראמפ מסיים את תקופתו בהשפלה, כמעט נמלט מוושינגטון. אפילו בקרב תומכיו שיעור התמיכה בו צונח. זוכרים לו את ההפסד הצורב, את התגובה הסרבנית, הילדותית, להפסד. את הרכיבה המסוכנת על גבו של נמר האנרכיה. אבל הסיפור של טראמפ יותר מגוון מזה, יותר מעניין מזה. כאמור, 75 מיליון בוחרים הצביעו לו. הוא הפסיד, אבל בפער קטן להפתיע. ולפני ארבע שנים ניצח, עוד יותר במפתיע. ולפני כן ניצח בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית. במפתיע. אפשר לפטור את כל אלה בהנפת יד בנוסח “צריך להחליף את העם”. ואולי באמת צריך. אבל מכיוון שהחלפת העם אף פעם אינה אופציה, כדאי בכל זאת להבין מדוע קסם טראמפ למחצית העם. מה ביטאה כהונתו מעבר לחולשותיו האישיות ולהתפרצויות הציוצים בטוויטר.
כל סיכום של כהונת נשיא מתנהל על הציר שבין רשימת אירועים, החלטות, פעולות – לבין ניסיון למצוא את החוט הנסתר שהוא עיקר העלילה. כך למשל, רייגן: הורדת מסים, התנקשות, איראנגייט, גורבצ’וב. ג’ונסון: וייטנאם, שוויון לשחורים, מלחמה בעוני. הובר: משבר כלכלי, בדלנות, כישלון האיסור על אלכוהול. ככל שהתקופה קרובה יותר, כך קל יותר לזכור את העצים וקשה יותר לראות את היער. קלינטון: מה לעזאזל עשה קלינטון? שגשוג כלכלי, מוניקה לוינסקי. בוש: פיגועי טרור, אפגניסטן, עיראק, סופת ההוריקן קתרינה. אובמה: העביר חוק בריאות נרחב. ומה עשה טראמפ? שימו בצד את העניין הישראלי. גם אם לנו הוא חשוב, בסיפור הגדול על אמריקה הוא לא כל כך חשוב.
אולי אפשר כך. טראמפ: הצבת גדרות, נסיגה ממעורבות בינלאומית, מתח גובר עם סין. או אפשר כך. טראמפ: הורדת מסים לעשירים, ביטול הסכמים ואמנות, הכחשת קורונה. הרבה עצים, הרבה רעש. כהונתו של טראמפ הייתה כל הדברים שהזכרנו כאן, ועוד הרבה יותר. הדמות המרכזית של כהונתו היא טראמפ עצמו – הנשיא כמגנט של תשומת לב, כמחולל בלתי פוסק של רעשים ומחלוקות, כצל גדול על המערכת החברתית והפוליטית. הסיפור המרכזי של כהונתו הוא לעומתיות כועסת – נגד כל ממסד, נגד הפוליטיקאים, נגד וושינגטון, נגד האו”ם, נגד התקשורת, האוניברסיטאות, המערכת המשפטית, מערכות הביטחון. לטראמפ לא היו חברים בבירה האמריקאית, רק אויבים. את חבריו מצא במקומות אחרים, בערי השדה, בפרברים מוזנחים, במדבריות, בשכונות מוזנחות של ערים מתפוררות. הרבה נשיאים לפניו הבטיחו לעלות על וושינגטון, להילחם בממסד ולהביס אותו. רק טראמפ התייחס ברצינות תהומית, מסוכנת, להבטחה. רק הוא בא לוושינגטון להרוס ולא לבנות. ונשאר בוושינגטון להרוס ולא לבנות.
הוא משלהם
האישיות שלו כמובן שיחקה כאן תפקיד מרכזי. זה האיש, זו שפתו, כך הוא מנהל את יחסיו, את הפוליטיקה שלו. אבל העובדה היא – וכדאי לזכור, הופתענו – שנמצאו לה בוחרים. לא אחד, לא חמישה, לא 55. עשרות מיליונים הצביעו לו. הם עשו זאת כאשר הכירו אותו מעט, ועשו זאת שוב כאשר כבר הכירו אותו היטב. הוא היה נער שעשועים ניו־יורקי, עשיר בן עשירים, מפונק, מסורק, מעונב, איש של מסעדות פאר, של דוגמניות צמרת, של מטוס פרטי, של מגרשי גולף – והם אהבו אותו. ג’ררד בייקר הציע ב”וול סטריט ג’ורנל” הסבר יפה לשאלה מדוע אהבו אותו: משום שאהב אותם. או לפחות הצליח לנטוע בהם תחושה שהוא אוהב אותם. לא בז להם, כמו רוב המועמדים הדמוקרטים – הילרי קלינטון הייתה הדוגמה המובהקת. לא משחק בהם, בתקווה לקבל את קולם, כמו רוב המועמדים הרפובליקנים – מיט רומני המתנשא הוא דוגמה לכך. טראמפ נתן לבוחריו תחושה שהוא באמת מחבב אותם, מרגיש איתם נוח, מדבר בשפתם (גם אם היא גסה), מכבד את ערכיהם (גם אם הם לא בדיוק ברוח הליברלית של המאה ה־21), מבין את מצוקותיהם (גם כשאינו שותף להן אישית), מוכן ללכת איתם לאן שצריך (גם במחיר של נידוי וגינוי). ככל שהאליטות תקפו אותו, כך בוחריו התאהבו בו. ככל שספג עלבונות, כך הרגישו שהוא משלהם.
חלק גדול ממה שעשה, או ניסה לעשות, יבוטל בהקדם. מסים אפשר להעלות, גדרות אפשר לפרק. ביידן כבר קיבל החלטות ברוח זו. הוא יחזור בזריזות להסכם האקלים, יחדש את הדו־שיח הענייני והמכבד עם מנהיגי אירופה, יבטל מגבלות על כניסת מהגרים ממדינות מסוימות, יודיע שיש קורונה, והיא מידבקת, וצריך לנקוט נגדה אמצעים ולהתחסן. ביידן ינסה לחזור להסכם גרעין עם איראן, ולתמרן ביתר דיפלומטיות – גם אם בתקיפות – מול סין. מה שיהיה קשה יותר לבטל הוא הסנטימנט שהעלה את טראמפ לשלטון והחזיק אותו שם כנשיא שרבים מאוד לא אהדו, אבל רבים מאוד אוהדים עד היום. ולא – לא כולם פורעי חוק, גזענים, מהפכנים, חמומי מוח. ואפילו אם כן, כולם אמריקאים, וגם בהם כדאי להתחשב.
חיפשו מֶגפון
הסיפור המעניין על טראמפ איננו על טראמפ. הוא עשה רק מעט פעולות ממשליות ומדיניות שאי אפשר לשנות (דווקא בהקשר הישראלי עשה כמה דברים שכבר יישארו כפי שהם). הסיפור המעניין הוא על הבוחרים שטראמפ היה להם לפה. אלה בוחרים שקשה להם עם השינויים המהירים שכופה הטכנולוגיה, שמזרזת הגלובליזציה. אלה בוחרים שמתקשים להסתגל לכללי נימוס חדשים, שמתקשים לקבל שכל מה שגדלו עליו, כל מה שהאמינו בו, צריך להשתנות. אלה בוחרים שלא מוכנים לגנות את עצמם בדיעבד על מי שהיו, או מי שהם, בגלל שהאופנה השתנתה. קשה להם עם זה שפתאום יש חובה לפרק פסלים של גיבורים ממלחמת האזרחים. קשה להם עם זה שפתאום צריך לתת לטרנסג’נדרים להיכנס למקלחות של גברים או נשים. קשה להם עם זה שהגירה לא חוקית נעשתה דבר שיש להגן עליו ולא להילחם בו.
הם הלכו עם טראמפ לא למרות שהיה כל כך צעקני, לעומתי, מעורר מחלוקת ושערורייה. הם הלכו איתו מפני שהיה כזה. מפני שהרגישו שהאמצעים השגרתיים, הפוליטיקה של היומיום, כבר לא מספקים להם פתרון למצוקותיהם. הם חיפשו מֶגפון גדול, רועש, כזה שאי אפשר להתעלם ממנו. את זה אפשר לומר על טראמפ: הוא היה מגפון שאי אפשר להתעלם ממנו. ארבע שנים טרטר בלי הפוגה, והשקט שמשתרר בימים האחרונים, שבהם כמעט נאלם דום, מרגיש מוזר. כמו יציאה מאולם אחרי קונצרט רוק מחריש אוזניים ללילה קריר של רחוב מנומנם.
יש שתי דרכים עיקריות להתייחס לכהונת טראמפ. האחת, לראות בה תקלה. האדם הלא נכון הצליח להסתנן, מעשה שטן, לבית הלבן. ובגלל הכללים, שמקשים מאוד על פינוי של נשיא שאיננו מתאים לתפקידו, הצליח גם לשרוד איכשהו עד הרגע האחרון. עם ביידן, התקלה תוקנה. עם ביידן, החיים חזרו לשגרה. הפוליטיקה לסדרה. אבל אפשר להביט בכהונה לא כתקלה, אלא כתמרור אזהרה: טראמפ היה נשיא שבא לצעוק את מה שבוחריו הרבים סבורים שהיה הכרח לצעוק. אמריקה לא יכולה להמשיך כך בלי לאבד את דמותה, את הדומיננטיות שלה, את הכוח שלה. אמריקה לא יכולה להמשיך כך בלי לאבד אותנו, בלי להביא אותנו לסף רתיחה, ואולי לייאוש. נכון – טראמפ ילך מחר, וספק גדול אם באמת יוכל לחזור ולהיות דומיננטי בזירה הפוליטית. אבל בוחריו עודם כאן. רובם לא סבורים שהפסיד. רובם עדיין סבורים שתגובתו להפסד בבחירות הייתה סבירה. רובם עדיין סבורים שעשה עבודה טובה. כן – טובה. ומי שחושב שהם כולם דפוקים, מי שיתנהל בעתיד כאילו הם כולם דפוקים, לא למד שום דבר מארבע השנים החשובות של דונלד טראמפ.