יש רמות תמיכה שמרעיף עליך הזולת, שהופכות שיפוטיות יתר מצדך כלפיו לצורמת ואולי אפילו ללא מוסרית. כשביקורת יתר על נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ באה מישראלי או מיהודי, יש בה פן של חוסר הכרת הטוב, של יריקה לבאר שממנה כולנו שתינו לרוויה.
עם רדתו של טראמפ מהבמה הנשיאותית, מן הראוי שעם ישראל כולו יכיר את פועלו ויוקיר אותו. גם מי שחלוק עליו פוליטית, גם מי שחושב שהוא לא היה נשיא טוב לאמריקה, הגון וראוי שיצדיע ויריע ממושכות לידיד אמת שעשה מעל ומעבר כדי לחזק את מדינת ישראל ואת מעמדה בעולם.
טראמפ גינה את המהומות בקפיטול והתחייב להעביר את השלטון באופן מסודר (צילום: רשתות חברתיות)
אלה לא רק העברת השגרירות לירושלים, ביטול הסכם הגרעין המחורר עם איראן, הכרה בהחלת החוק הישראלי בגולן, ניצול מלוא עוצמתה של ארה"ב ללחץ על העולם הערבי והמוסלמי להכיר בישראל, הענשת ארגונים בינלאומיים המחרימים את ישראל ואת מוסדותיה האקדמיים והפסקת התמיכה בארגון אונר"א, המנציח את בעיית הפליטים כדי להנציח את עצמו.
בעיקר ומעל לכל, זוהי התמיכה הפוליטית. המסר מוושינגטון לאומות העולם היה: ישראל היא בבת עיננו ולא נרשה שתבוא עליה רעה, לא מטהרן ולא מבגדד, לא מעזה ולא מדמשק וגם לא מהאג. בארבע השנים האחרונות התחזקו הקשרים של ישראל עם אירופה, אפריקה, אסיה והעולם הערבי, כי כולם רצו בקשר עם מי שיש לו מהלכים והשפעה בוושינגטון. ישראל תרגמה אותם לנכסים מדיניים, שרובם נכסי צאן ברזל שישרדו גם בתום 48 ירחי הדבש המופלאים שהסתיימו השבוע.
מעבר לכך, דונלד טראמפ חולל שינוי בקנה מידה היסטורי בתפיסה המדינית של ארה"ב את המזרח התיכון, כאשר הודות ליצירתיות, למקוריות ולכושר ניהול המשא ומתן יוצא הדופן שלו, הוא סלל את הדרך למזרח תיכון חדש באמת.
דווקא עכשיו, כשהוא כבר לא בתפקיד, זה הזמן להניח את אבן הפינה לתחנת הרכבת הקלה על שם דונלד טראמפ ליד הכותל המערבי בירושלים, כדי לסמל את המקום הנצחי שדונלד טראמפ זכה בו כדת וכדין בכותל המזרח של ההיסטוריה היהודית ובלבנו.
בגלל נגיף קטן
ניצחון של נתניהו בבחירות לכנסת ה־24 יושג במידה רבה בזכות גישתו האחראית והעקבית להתמודדות עם נגיף הקורונה. פרופ' גבי ברבש אומנם הודיע כי לא ירוץ לכנסת, אבל אמירה אחת שלו, לקרן מרציאנו, תרוץ גם תרוץ ותהיה ויראלית עד יום הבחירות ברמה של מוטציה בריטית דרום אפריקאית משולבת. איך קרה שישראל קיבלה עדיפות בקבלת החיסונים על פני מדינות אירופיות גדולות וחשובות? שאלה מרציאנו. ברבש השיב ללא היסוס כי הסיבה לכך היא שישראל היא המדינה היחידה שראש הממשלה שלה לקח את זה כפרויקט אישי שלו.
השגת החיסון היא הוכחה חדה וטרייה בידי מי שגורס שאסור לוותר על שירותיו של נתניהו כראש ממשלה, אבל בעיני רבים הדגש הוא יותר על גישתו המוסרית להתמודדות עם המגיפה מרגע פריצתה ועד היום. גדעון סער, פוליטיקאי משופשף ומוכשר, בחר בכל זאת להתמקד בביקורת על הטיפול במגיפה. לגיטימי לגמרי. הרי בלי הבלטת הליקויים קשה להסביר לציבור למה נחוץ להחליף את ראש הממשלה. סער נשמע אפילו הגיוני יחסית לדקלומים נעדרי האמינות בדבר "שלושת התיקים החמורים" מפי יאיר לפיד, המזכיר לי תמיד את אמרתו של מארק טוויין: "כל מה שאתה צריך בחיים זה בורות וביטחון - ואז ההצלחה מובטחת". סער נשמע אפילו טוב עוד יותר אל מול ההתלהמות שלוחת הרסן של בוגי יעלון, שמצליח בכל הופעה שלו להקשות על הבנת הישגיו בעבר.
בדבריו, סער משמיע טיעונים הגיוניים. מה שהגיוני פחות הוא עצם בחירת נושא מחדלי המלחמה בקורונה כחוד החנית של ביקורתו על הממשלה. כי למי שחמאה מרוחה על ראשו והוא ממנה כמספר 2, כשותפה להנהגה, את חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון, אדריכלית המאבק לפריצת הסכרים והסגרים בוועדת הקורונה, לא מומלץ ללכת בשמש.
הציבור חי בארץ ויודע שכל עוד הייתה כאן ממשלת מעבר ונתניהו לא היה תלוי בגורמים פוליטיים עוינים מבפנים, הוא הצליח לכפות כאן סגר ראשון הדוק ואפקטיבי ששיטח את העקומה והוריד אותנו קרוב לאפס תחלואה חדשה, וזאת ללא סגירת נתב"ג בפני ישראלים הממהרים הביתה ליהנות מהניהול המוצלח של המאבק בקורונה. לולא לחצי פתיחת הסגר של שר הביטחון דאז נפתלי בנט, בליווי מסיבי עד היסטרי של ערוצי הטלוויזיה שפמפמו ללא הרף כמו תקליט תקוע של מקהלה יוונית: "מה עם אסטרטגיית היציאה, מה עם אסטרטגיית היציאה", הקורונה יכלה להיות ממוגרת כמו בניו זילנד. כל מה שחסר היה עוד שבוע של סגר.
מתחילת המאבק בקורונה נקט נתניהו את הקו המוסרי ההולם את אופייה היהודי של מדינת ישראל, והוא לשים את פיקוח הנפש לפני הממון. הישמרו לנפשותיכם מאוד, היה המוטו שלו. במבט לאחור, המפנה הטרגי החל ביום שבו כוננה ממשלת האחדות וכשכחול לבן חברה לשאשא ביטון, שקיבלה את ראשות ועדת הקורונה, ובכוחות משותפים החלו להקשות ולבלום ולהפריע. כל כניסה לסגר עלתה בייסורים, וכשהוכרז - מיד החלו לחצי היציאה והשימוש בחרדים להסתת הציבור במטרה לחבל בסגר, תוך התעלמות מצפיפות הדיור במגזר החרדי והיעדר אמצעי חינוך והעסקת הילדים הקטנים, כמו טלוויזיה, מחשבים ואייפונים.
כל זאת כאשר כחול לבן בהנהגת ניסנקורן נאבקת לא על התרבות, לא על הספורט, לא על התיירות - אלא אך ורק על הפטור הגורף ממגבלות הסגר למפגינים, כדי שיוכלו להמשיך לחרף ולגדף בכל מקום ובכל עת את מי שנבחר ושב ונבחר על ידי רוב האזרחים בבחירות דמוקרטיות, ושוקד יומם ולילה על שלום המדינה ובריאות אזרחיה.
לאורך כל הדרך, מהיום שנכנס לישראל חולה הקורונה הראשון מ"הפיראט האדום" ועד עצם היום הזה, נתניהו נקט מדיניות אחידה, ברורה ובעיקר מוסרית בחזית הבריאותית: כאשר נגיף הקורונה מכוון אקדח לרקתו של עם ישראל וזועק החיים או הכסף, נתניהו משיב: החיים. אז נכון שהכלכלה חשובה וגם משפיעה על החיים, אבל היא לא עושה את זה בקצב אקספוננציאלי.