אירועי ירושלים ובני ברק הוכיחו: ישראל גידלה עולם חרדי שיצא משליטה

אוטובוס הוצת על ידי מפגינים בבני ברק. (צילום: דוד קשת)

לא נעים לומר על קבוצה גדולה של בני אדם, שרובם טובים, מסורים, ישרים, נעימים, אידיאליסטים, שהם נטל מסוכן. כבני אדם, כל אחד ואחת מהם אינו/ה נטל. הם מצוינים כמו כל האחרים, ולעתים גם יותר. אבל כקבוצה קשה להביט בנתונים בלי שמץ של חרדה. מי שאינו תורם לכלכלת ישראל, מי שמסיג את השכלתה לאחור, מי שמקשה על ניהולה הענייני, הוא, בפשטות, נטל. והבעיה עם החברה החרדית אינה רק שהיא נטל. יש עוד קבוצות בחברה שמקבלות יותר מכפי שהן תורמות. הבעיה עם החברה החרדית היא שזו חברה שמעמיסה נטל ובמקביל צוברת כוח. הבעיה היא שכוחה מנוצל כדי להותיר על כנו את הסטטוס קוו. כלומר, להותיר אותה כנטל.

החרדים אינם "בטלנים". הם לא משרתים, הם לא עובדים, לא משום שהם רוצים לשבת על כורסתם ולצפות בנטפליקס. יש להם פשוט סדרי עדיפויות אחרים. הם סבורים שחשוב יותר ללמוד. הם חושבים ומחנכים שחשוב יותר ללמוד. הסדרה של יאיר שרקי ששודרה השבוע סיפקה רגע של קסם, שבו תלמידים צעירים עונים על השאלה מה יקרה אם יפסיקו ללמוד בתשובה המחרידה "העולם ייחרב". חשבו לרגע על המוטיבציה של מי שבאמת מאמין שלימודו הוא המונע חורבן. חשבו עד כמה מגוחכת תיראה בעיניו הדרישה שייצא לשירות צבאי, או לעבודה במשרד רואי חשבון. האם חייל בגבעתי מונע חורבן גלובלי? האם רואה חשבון מציל בעבודתו את העולם?

כמה זה חשוב
מה שנראה השבוע בירושלים ובבני ברק איננו תוצר של שנת מגיפה, ולא של התבטאות כזאת או אחרת של רב, או טעות כזאת או אחרת של קצין משטרה מבוהל. זה תוצר של עשרות שנות הזנחה. עשרות שנים שבהן ניתן לחברה החרדית החופש להקים אוטונומיה הפטורה מהחוק והסדר הישראליים של רמת גן או רחובות או ראשון לציון.

החופש האוטונומי היה נוח לכולם. לעסקני החרדים ששימרו שליטה ברחובם. לעסקנים הלא חרדים שעשו את העסקה - אוטונומיה תמורת תמיכה פוליטית. המשטרה לא יכולה לשנות את המצב. המשטרה היא קורבן שלו. בדיוק כמו שאר הישראלים, המשלימים עם האוטונומיה החרדית בחריקת שיניים. הם יודעים שזו אוטונומיה בלוף. ללכת עם שירותי המדינה - להרגיש בלי סמכות המדינה.

להתפרצות המקומית של הימים האחרונים אין משמעות רבה, אלא אם תוביל לשידוד מערכות פוליטי. וכדי שזה יקרה, צריך ש"הנושא החרדי" יעלה מאוד בסדר העדיפויות של הציבור ושל מנהיגיו. "הנושא החרדי" צריך להיות חשוב כל כך, עד שיהיה לו פוטנציאל לקבוע מי ינצח בבחירות. זו הדרך היחידה לקבל קשב של פוליטיקאים. כלומר, מנהיגים פוליטיים צריכים לדעת ששמירה על המצב הקיים תעלה להם בקולות, ואולי בשלטון. הם צריכים לדעת שיש יותר קולות של לא חרדים שיצביעו נגדם מקולות של חרדים שיצביעו בעדם.

זה לא מעט קולות. לחרדים יש שתי מפלגות יציבות. יש להם בין 15 ל־20 מנדטים. ובמילים פשוטות: כדי שראש הממשלה בנימין נתניהו יפסיק להישען על קולות החרדים, ולהיענות לרוב תכתיביהם, הוא צריך לחשוש מאובדן של 16 מנדטים של מצביעי ליכוד. כל עוד אינו חושש מכך, הוא לא יפנה לחרדים עורף. יש רווח פוליטי גדול יותר בהישענות על החרדים מאשר בהתנערות מהם. ואם נדמה שמישהו אחר, מלבד נתניהו, ינהג אחרת, העובדות רחוקות מלתת ביטחון שזה המצב. מעט מאוד מנהיגים מבקשים לרסן את הכוח החרדי - הרבה מאוד מנהיגים מבקשים "להידבר" עם החרדים. משמע, לאפשר להם להתנהל בדרכם, רק בלי להגזים, בתמורה לתמיכתם הפוליטית. כך יעלון, כך שלח, כך לפיד המעודכן, שלא לדבר על סער ובנט - שבכלל רוצה לתת לחרדים לעבוד בלי לשרת. כי הוא לא מאמין שאפשר לכפות עליהם לשרת.

האם לפיד או סער חושבים שיש להם היכן למצוא 16 מנדטים של מצביעים, שיבטלו מבחינתם את הצורך להקים קואליציה עם החרדים? כל עוד אינם מוצאים את המנדטים הללו, הם ייאלצו להשלים עם תביעות החרדים. חשבו על זה כך: מכיוון שיש בכנסת בין 10 ל־15 מנדטים של רשימות ערביות, שקשה להכניס לקואליציה, ומכיוון שיש בכנסת עוד כ־15 מנדטים של חרדים, שמגינים על האוטונומיה החרדית - מי שירצה להקים קואליציה שמשוחררת מחובת הפשרה עם העסקנים החרדים, ומחויבת לטיפול שורש ארוך טווח בבעיות הנובעות מהקיום האוטונומי החרדי, יצטרך למצוא רוב של 60 ח"כים - אבל לא מתוך 120, אלא מתוך בערך 90 (ערבים + חרדים = 30). כמו שראינו בשלושת סבבי הבחירות האחרונים, קשה למצוא 60 ח"כים גם במאגר של 120. אם המאגר הראשוני הוא 90, זה יהיה קשה עוד הרבה יותר.
אז מה עושים? את הגישות ביחס לאתגר החרדי אפשר לחלק לשתיים כפול שתיים.

מחלוקת ראשונה, שיש בה שתי דעות עיקריות, היא מחלוקת עובדתית: האם החרדים צועדים בכיוון של התרחקות או בכיוון של השתלבות.
מחלוקת שנייה, שיש בה שתי דעות עיקריות, היא מחלוקת מעשית: האם הדרך לפתרון עוברת בהידברות או עוברת בכפייה.

אירועי ירושלים ובני ברק השבוע חיזקו את דעתם של מי שסבורים שהחרדים צועדים בכיוון של התרחקות. הם חיזקו את דעתם של מי שסבורים שהפתרון לאתגר עובר בכפייה. כך, משום שחודשים ארוכים של הידברות, הסברה, שיחות גלויות וסמויות עם מנהיגים חרדים - כל אלה לא הועילו. נכון, רוב החרדים שומרים על החוק, ורובם נמנעים מהקורונה, ורובם לא רוצים להתנגש עם המשטרה. ועם זאת, רובם לא מוותרים על האוטונומיה. הם רוצים באוטונומיה חרדית. וכל עוד ישנה אוטונומיה, המחייבת הגנה מפני המדינה, התנגשות עם הרשויות ועם חברת הרוב היא בלתי נמנעת. השבוע התגלו לציבור הרחב פגעי האוטונומיה. השבוע התחדדו סכנות האוטונומיה.

השבוע התגבר הכעס. וכידוע, כעס הוא לעתים יועץ רע, אבל לעתים גם מרכיב הכרחי בהנעה של בני אדם לפעולה. אם הדרך היחידה לטפל באתגר החרדי היא לתעל אנרגיה מספקת לניעור המערכת הפוליטית; ואם ניעור המערכת הפוליטית מחייב קרוב ל־20 מנדטים של ישראלים שיראו באתגר החרדי נושא בעדיפות גבוהה; ואם כעס יניע בוחרים לתעדף את האתגר החרדי על פני עניינים אחרים, כמו שלום או בית המשפט העליון או כן־ביבי לא־ביבי; אם כל זה יקרה - אזי האירועים בירושלים ובבני ברק קירבו אותנו במשהו לקו פרשת המים של יחסי החרדים והלא חרדים.

תשאלו: האם קירבו אותנו מספיק? נדמה שלא. נדמה שכרגע האתגר החרדי עוד לא עומד בראש סדר היום, רק מכרסם בשוליו. אולי אביגדור ליברמן ירוויח מזה מנדט או שניים (הנה הצעה לקמפיין: "יש הרבה מפלגות שלא ישבו עם נתניהו, אבל רק מפלגה אחת שלא תשב עם דרעי וגפני"). אולי בחברה החרדית פנימה יתעוררו קולות של בחינה ביקורתית של ההנהגה. אולי בבחירות החמישיות תור האתגר החרדי יגיע.