דירה מלאה בקופסאות קרטון. דיאלוג בין גבר לאישה. האישה בפנים, הגבר נכנס דרך הדלת.

"יאללה, את באה, יוצאים?"

"צוץ, אתה חושב שהשמנתי?"

"המממ, אולי טיפה'לה כזה, אבל זה הגיוני, כרס קורונה. לכולם יש עכשיו. את באה?"

"אני לא יכולה לצאת ככה, וגם אין לאן. הכל סגור. הג'ינס לא נסגר עליי, ותראה מה זה, עכשיו אני רואה שגם יש לי זקן, אני נראית כמו שילוב בין ירון ברלד ואסף גרניט".

"נו, זה שטויות. זה זקן קורונה, לכולם יש עכשיו. אין מספרות, אין קוסמטיקאיות, אז יש קצת זקן וכרס. את באה?"

"רגע, שנייה. תגיד, צוץ, בשביל מה אנחנו חיים?"

"למה תמיד את נזכרת לשאול את כל השאלות הפילוסופיות האלה דקה לפני שאנחנו יוצאים? למה?"

"ככה. אני נזכרת. מה לעשות, נזכרים".

"כן, אבל למה עכשיו?"

"עכשיו כי עכשיו".

"אז חיים כי... את יודעת. מה נעשה אחרת?"

"לא יודעת, אבל צריך שיהיה משהו לחיות בשבילו, לא?"

"נכון, אבל זה ייגמר עוד מעט".

מתוך הסדרה 'חזרות' (צילום: צילום מסך)
מתוך הסדרה 'חזרות' (צילום: צילום מסך)


"מתי עוד מעט, צוץ? כבר שנה אנחנו ככה, ועכשיו אנחנו בסגר השלישי, אין חינוך, נתב"ג סגור, והבידור היחיד היה לשמוע את אוסנת מארק, ועכשיו גם היא נעלמה. לאן נעלמה אוסנת מארק, צוץ? אולי קרה לה משהו?".

"צוץ, את סתם בלחץ. הכל בסדר. היא בטוח עוד תחזור".

"לא, צוץ, זה ממש לא כזה בסדר. היא נעלמה, וגם מיקי זוהר נעלם. איפה מאי גולן? איפה שלמה קרעי? איפה העולם שהכרנו? וגם למה על כל דבר שקורה מקריאים תגובה של הליכוד, צוץ? אתמול אפילו אחרי הפרסומות הקריאו את תגובת הליכוד, ואמרו שגם הפרסומות יודעות שנתניהו הביא את החיסונים. משהו פה לא הגיוני, צוץ. הכל אותו דבר, ושום דבר לא נגמר! באתגר הנינג'ה יש כבר 900 חצאי גמר, ב'האח הגדול' במקום הדחות רק מצרפים עוד דיירים. הם לא שמים עלינו קצוץ, צוץ. שום דבר לא משתנה, רק החיים שלנו עוברים בינתיים. מה יהיה עם זה?"

"אני באמת לא יודע, אבל בואי נצא כבר, מחכים לנו...".

"אף אחד לא מחכה לנו בשום מקום. אין כלום בחוץ, צוץ".

"את צודקת, אז בואי גם היום נשב על הספה ולא נעשה כלום".

"הכי טוב".

"צוץ?"

"מה?"

"תקום תראה מי מפר את ההנחיות שם בחוץ".

"את לא יכולה לקום?"

"אבל אתה רואה שנוח לי".

"גם אני לא סובל, גם לי נוח".

"נו, קום, המוטציה משתוללת".

"זה נכון, אבל יש כבר חיסונים".

"אז מה? תקום לבדוק, נו...".

"אני לא צריך, אני זוכר".

"אתה זוכר את הכל?"

"כן. יש את הקורונה הרגילה, יש את המוטציה הבריטית, המוטציה הדרום אפריקאית. אחרי שמתחסנים בפעם הראשונה זה עדיין לא יעיל. אחרי החיסון השני מחכים שבוע, אבל עדיין צריך לשים מסיכה ולהיות בבידוד. לנשים בהריון אסור להתחסן. בעצם מותר. בעצם אסור. בעצם מותר, אבל לא בשליש הראשון, למרות שזה לא פוגע בתינוק".

"אם זה לא פוגע, למה אסור להתחסן? הכל נשמע מצוץ מהאצבע, צוץ".

"זה נכון, אז אולי נזמין לאכול?"

"מאיזה כסף נזמין? עוד לא קיבלנו מענק, והכרטיס שלי נבלע".

"למה נבלע?"

"מ'עודף מזומנים'. למה כרטיס נבלע?"

"לא יודעת, חשבתי ששכחת את הקוד".

"לא, לא, זכרתי את הקוד מצוין. פשוט שכחתי שאין שם כסף, ואנחנו עובדים בתיאטרון ואין לא עבודה ולא תיאטרון".

"אז בוא נתחבא. כאן אף אחד לא יחפש אותנו".

"תגידי, יצאת מדעתך? מה נתחבא פה בספה, מה? חייבים לצאת לעשות משהו, אנחנו נירקב פה".

"דווקא נשמע רומנטי להירקב פה, ביחד".

"עד מתי?"

"כמה שצריך. עד שימצאו את השלדים שלנו ועל המצבות שלנו יכתבו: מתו כי לא היה להם בשביל מה לקום מהספה: אין בידור, אין תיאטרון, אין הופעות ואין סטנד־אפ, ובמקרר אין אוכל, יש רק סוללות, וגם הן גמורות".

"צוץ, תראה".

"מה?"

"הגיע מכתב מהבנק. הדירה שלנו?"

"נו".

"גם היא כבר לא שלנו".