ברוכה הבאה לילי: איך הפכתי מאישה שלא מחבבת בע"ח לכזו שמאמצת אחת?

אימצתי חמור. יותר נכון, אתון. לילי שמה. אנשים רעי לב התעללו בה. חתכו לה את האוזניים סתם בשביל הקטע, ועכשיו, אחרי שאומצה על ידי הצד השני של האנושות, היא חיה במקלט לחמורים בגן יאשיה. "לא הבנתי, מה זאת אומרת אימצת אתון?", שאל אותי הבן שלי. "את מביאה אתון לגור איתנו?". הוא לא יודע, אבל הוא זה שפקח לי עין שלישית בקשר לבעלי חיים וגילה לי חדר סודי בלב. הוא ואבא שלו. כשהכרנו, לא סבלתי חתולים. המפגשים שלי איתם הסתכמו בזינוקים שלהם לכיוון הפרצוף המבועת שלי מתוך פחי האשפה העצומים, הירוקים. "צפרדע", קוראים לזה בירושלים. כל ירושלמי יספר לכם שמתוך צפרדעים מזנקים חתולים. לפיכך הדרך הנכונה להשליך אשפה היא לעמוד בפישוק לצד הפח, לשלוח יד אחת אל הדלת ולצלוף את שקית האשפה פנימה בתקווה שלא יירגם שם חתול.

אני התייחסתי אל המסכנים האלה, שכל חפצם היה לשרוד, כאל תוקפניים. הם היו פשוט מבוהלים. מסכנים, מי בכלל היה רוצה לחיות מאוכל מפח האשפה? בטח לא כאלה יצורים איסטניסים, שממרקים את עצמם בלשונם שלוש שעות אחרי כל ביקור כפוי בפח.

אני מודה בבושה: כילדה, נהגתי להסתכל בעין עקומה על הגברת שהסתובבה עם שקים של אוכל ופיזרה אותו לחתולי השכונה. היא נראתה לי כמו הכלאה של דוקטור דוליטל ושמיכת טלאים. תמיד הייתה מכונסת סביבה עדת חתולים קשובים. היא הייתה מדברת ומפזרת להם אוכל. מדברת ומפזרת אוכל. מג'נונה, הייתי מפטירה לעצמי.

כשהבנתי שהתחתנתי עם אדם אוהב חתולים, החלטתי להביא הביתה במתנה חתול שישמח את לבו. מה שלא ידעתי, זה שמבין כל חתולי העולם זכינו בחתול עם הפרעות התנהגות קשות. כזה שעושה צרכים בכל מקום פרט לארגז שלו, אנטיפת ושונא מגע. סלחנו לו על הכל, כי ידענו שהוא הגיע אלינו אחרי שעבר התעללות. שמשון קראנו לו, שיהיה גיבור. אחריו הגיעה עוד אחת קטנטונת פראית, שאילצה אותי להתהלך בבית עם רגליים שרוטות ופצועות חנוטות במגפי רפתנים עד שברחה לה לדרכה.

ואז הגיע פוצי. פוצי חי איתנו עד היום ומרשה לנו בנדיבותו לחלוק איתו את הממלכה שלו, כלומר הבית שלנו. אם כך, האופוזיציונרית העיקשת ביותר של החתולים הפכה לשמיכת טלאים בעצמה. אני, כן, אני, מסתובבת ומחלקת אוכל לחתולי רחוב ומפטפטת איתם.

הפעם הראשונה שבה הבנתי שמשהו באופן שבו אני תופסת בעלי חיים טעון תיקון, הייתה כשחלפנו באזור הצפון. ליד ציפורי, מבין המרחבים הירוקים ניבטה אלינו פרה. הבן שלנו, שהיה אז בן שנתיים וחצי, ביקש שנעצור. אפשר לרדת? שאל. חיפשנו חניה. אני רוצה ללטף את הפרה, אמר. אני נבהלתי. ללטף פרה? איפה נשמע דבר כזה? ומה יקרה אם היא תתעצבן?

הוא ירד מהאוטו עם אבא שלו ויחד התקרבו אליה בעדינות. כשחזר אל המכונית, חגר את עצמו ואמר: "אני רוצה שנביא הביתה גור של פרה". לא עזרו ההסברים שלנו בעניין הבעייתיות של לגדל גור של פרה, שיצמח להיות פר גדול ושמן. הילד התעקש: הוא רוצה גור של פרה. הוא רוצה שיגדל איתו בחדר. הוא יאכיל אותו בבקבוק ויכסה אותו בשמיכה. משהו בתום הזה, שראה בעגל גור או תינוק שצריך בית חם ואוהב, פתח אצלי פתח למשהו אחר.

אני קוראת על ילדים שחובטים בכלבים עד זוב דם; שומעת מאנשי צער בעלי חיים ועמותות אחרות להצלת בעלי חיים על חיות שסועות שמגיעות אליהם אחרי קרבות יזומים בין כלבים לחתולים; מקבלת דיווחים על בעלי חיים שננטשו כי לבעלים לא בא יותר לטפל בהם - וברור לי שחסרה פה העין השלישית, זו שאני פקחתי. זו שרואה בבעל חיים, כל בעל חיים, בעל נשמה. כזה שיש לו אמא ואבא, רגשות ורצונות. איך עושים את זה? במגע ובחינוך לאמפתיה.

לי זה קרה בזכות איש אחד גדול וילד אחד קטן. אני מעולם לא התעללתי בבעל חיים, אבל לא ממש אהבתי חיות. היום, אני, כרמית ספיר ויץ, אימצתי אתון. ברוכה הבאה, לילי. 

קריאה ראשונה

קלמן הוא בן למשפחת הקרנפיים, שקיימת כבר מהתקופה הפליאוליתית. כיום נותרו מהמשפחה שלו רק חמישה זנים בשל ציד בלתי חוקי ושינויים באזורי המחיה. בני האדם חומדים את הקרן של קלמן, כי הם מאמינים שיש בה סגולות ריפוי, וקלמן, כמו כל הקרנפים, הוא בעל עור עבה מאוד ולב רגיש במיוחד. הוא חובר אל זלדה הזיקית, שמבריקה ברעיון לשקוד על דרכי הסוואה. לשם כך נחלצים לעזרתם עוד בעלי חיים כמו התוכי, הזברה והנחש, שמכירים היטב את הצורך להסתוות.

בדק בית

העולם מתחלק לשתי קבוצות: האחת מחבבת אוזניות קטנות שנדחסות לאוזן, השנייה מעדיפה אותן כמה שיותר גדולות. "ומה אעשה, שאני לא אוהבת את זה ולא את זה?", שואלת נ' בת ה־11. דגם Plattan 2 בא לענות על העניין, עם אוזניות קשת חוטיות מתקפלות בגודל בינוני. נ' מדווחת שהן מבודדות רעשים היטב והצליל נקי. המיקרופון והשלט המובנים מאפשרים לענות לשיחות, ואפשר לחבר אליהן זוג נוסף של אוזניות לצורך האזנה משותפת.