הוא היה ילד רציני ועצוב, כמעט נטול חברים. כך כתב יאיר לפיד על עצמו, כאילו מפי אביו, טומי לפיד, בפסקאות הראשונות של ספרו היפה "זיכרונות אחרי מותי". מאז צבר מן הסתם כמה חברים, ואחר כך איבד אותם. קשה להיות חבר של פוליטיקאים. קשה לפוליטיקאים להיות חברים. ועוד כתב לפיד, כמה שורות מאוחר יותר: "המוות הוא רגע ממוקד. הוא מניח בפניך רק את הדברים החשובים: הורות, משפחה, אהבה". אלא שכל עוד הוא חי, לפוליטיקאי השאפתן יש מחויבות קודמת. מחויבות למרוץ. על גולדה מאיר אמרו ברשעות (יוסי שריד, חברו של לפיד, היה הרשע) שמונתה לראש ממשלה כי היא "הכי רצתה". גם רצונו של לפיד עשוי לעמוד בקרוב למבחן.
הורות, משפחה, אהבה, זה מה שביקש גם גדעון סער, כאשר פרש, לפני שבע שנים, מהחיים הפוליטיים. "אני מבקש ליהנות מקצת יותר פרטיות, שקט וחופש. אני מרגיש שזה הדבר הנכון עבורי ועבור יקיריי ואהוביי", אמר אז. אחת מאהוביו, גאולה אבן, יצאה השבוע לחופשה מעבודתה כמגישה בטלוויזיה. קשה להיות בני זוג של פוליטיקאים. קשה לפוליטיקאים לתמרן חיי זוגיות. לפוליטיקאי השאפתן יש מחויבות למטרה שמחייבת מיקוד מרבי. ריכוז מלא. סער יודע עד כמה נתניהו יודע להתמקד ברגע הקובע. עוד פחות מ־50 ימים. רגע קצר. לפני שמתפנים להורות, משפחה, אהבה.
האופטימיים והפסימיים
לפיד וסער, זו כנראה הבחירה הפעם. בחירתו של כל מי שאינו רוצה בנתניהו. זו לא אמירה אידיאולוגית, זו תוצאה של חשיבה שיטתית על האפשרויות הזמינות פוליטית. מי שרוצה ללכת עם הלב, ולהצביע לזליכה או למיכאלי – יכול. מי שרוצה להשפיע על הקואליציה מבפנים, אם וכאשר תוקם, באמצעות מפלגה רעיונית, כמו מרצ – יבורך. מי שרוצה לשלוח מסר שקץ בשותפות פוליטית עם החרדים, באמצעות ליברמן – מוזמן. כל אלה אפשרויות שכבודן במקומן מונח. אבל הן אינן אפשרויות שתהיה להן השפעה ממשית על הקואליציה הבאה. הצבעת מרצ, או ליברמן, או בנט, משמע, אין לך רצון עז לקבוע מי יקים את הממשלה הבאה. זה לא בראש סדר העדיפויות שלך.
לפיד וסער, סער ולפיד. בנט לא מתחייב לא לשבת עם נתניהו. כלומר, אין מצב של "בנט או ביבי". כי זה יכול להיות "גם בנט וגם ביבי". ליברמן מתחייב לא לשבת עם החרדים, כלומר, מצמצם את מרחב התמרון של הקמת קואליציה בלי נתניהו. ועוד: עם 7 מנדטים, אולי 8 (כי כנסת בלי פרופ' יוסי שיין תהיה כנסת פחות מוצלחת), ליברמן הוא שחקן משנה. לא מתמודד על ראשות הממשלה. כך גם מיכאלי. או דרעי מש"ס.
השחקנים הראשיים הם שלושה. או כמו שנכתב על מודעות הבחירות של רון חולדאי, שעוד מתבדרות ומבדרות ברוח התל אביבית, "יש רק שני מנהיגים". האחד הוא נתניהו – השני לפיד או סער. עם סגירת הרשימות, זה מה שיצטרך להתברר.
השאלה היא למעשה אם המחנה שרוצה בהחלפת השלטון הוא מחנה אופטימי או מחנה פסימי. אם אופטימי – ילך עם לפיד. אם פסימי – עם סער. למה? מצד אחד, רוב המחנה הזה משתרע מהמרכז ושמאלה. לפיד הוא הבחירה הטבעית יותר עבורו. מצד שני, רוב המחנה הזה רוצה מאוד בהחלפת נתניהו. סער הוא הבחירה הבטוחה יותר עבורו. לפיד יקים קואליציה שהמחנה יעדיף. סער יקים קואליציה ביתר קלות. מחנה אופטימי יהמר על לפיד, כדי להרוויח שניים בכרטיס אחד. גם בלי ביבי, גם עם קואליציה שמפלגת הליבה שלה היא מפלגת מרכז. מחנה פסימי יהמר על סער, כי טוב ציפור אחת ביד משתיים שהתעופפו. כלומר, מוטב בלי ביבי, גם אם המחיר הוא קואליציה שמרכז הכובד שלה בימין.
היורדים והעולים
כולם כביכול יודעים את העובדות, אבל כדאי לחזור עליהן. עובדה חשובה אחת: סער הקים מפלגת ימין. מפלגת סיפוח. מפלגת עליונות הכנסת על בית המשפט. זה לא לגנותו, ולא לזכותו. אלה העמדות שלו, וזה מה שקיבץ סביבו. הצבעה לסער, שכדי להקים קואליציה יצטרך לגרור איתו גם את בנט, ואולי את המפלגות החרדיות, היא הצבעה בעד הליכוד – במתכונת שקולה, מנומסת, ממלכתית. אבל ליכוד. הצבעה לסער משמעה: מוטב ליכוד כזה בשלטון, על פני ליכוד אחר, אפילו בהינתן סיכוי נמוך יותר להמיר את הליכוד במפלגת מרכז בורגנית.
עובדה חשובה שנייה: לפיד יכול לקבל 20 מנדטים, או 25. השאלה היא מה יוכל לעשות בהם. בלי סער ובנט, אין לו קואליציה. יותר מנדטים ללפיד זה נוח לנתניהו, שמעדיף לרוץ נגד לפיד. יותר מנדטים ללפיד, זה מרחיק בוחרים מסער, חלקם למפלגות שילכו עם נתניהו. מה שאומר: גם ללפיד יהיה סיכוי מופחת להקים קואליציה.
התהליך הזה כבר החל. סער יורד. לפיד עולה. האם הוא הפיך? בנט החל לרדת הרבה לפני סער, ולא עלה חזרה (גם לא המשיך לרדת). חולדאי החל לרדת זמן קצר לאחר שנכנס למרוץ. גם הוא גילה שקל יותר לרדת מלעלות. נתניהו עולה, לאט אבל עולה. אפשר להניח שיש לסער בוחרים שיעדיפו את הישיבה בבית, או את ליברמן, אולי אפילו את הליכוד, על פני ישיבה בממשלת לפיד־שמאל. אפשר להניח שלבנט יהיה קשה לשבת תחת סער, אבל עוד הרבה יותר קשה תחת לפיד. אפשר להניח שהחרדים אולי ישקלו ישיבה אצל סער. הם לא ישקלו ישיבה בממשלת לפיד. את מי יכול לפיד להביא שסער לא יכול? אולי את מרצ. 4־5 מנדטים.
הראש והלב
הרבה בוחרים אומרים שהם מצביעים עם הראש. נדמה שצבי האוזר בונה עליהם, אולי משום שהאוזר הוא איש שכלתני. "סער הוא האיום על נתניהו, הוא, מה שנקרא, הסיוט", קבע חבר הכנסת האוזר לפני כמה ימים. נדמה שסער מסכים איתו. הקריקטורה הנפלאה שלו ב"ארץ נהדרת" מעידה עד כמה גם הוא נתפס כשכלתני. ועד כמה שכלתנות עשויה להיראות מגוחכת בעולם היצרי של הפוליטיקה.
בוחרי שמאל, יותר מבוחרי ימין, נוטים להניח שהצבעתם מושכלת, מחושבת. זה מעיד, בדרך כלל, על היעדר מודעות יותר מאשר על דפוס פעולה. רוב המצביעים, ימין ושמאל (וגם מרכז), מצביעים עם הסנטימנט. איש איש ושבטו. אישה אישה וקבוצת ההתייחסות שלה. כל אחד והרגליו הישנים. כל אחת ועכבותיה הרגשיות.
לפעמים יש מי שמרוויח מזה. נאמר, מרב מיכאלי. מפלגת העבודה, שמיכאלי מובילה בנחישות מרשימה לעוד סיבוב של חיים על מכונת הנשמה, כבר מזמן הייתה בדרך למגרש הגרוטאות. אלא שלבוחרים יש סנטימנטים. וכמובן, זה יכול לעבוד גם הפוך. בנט גילה לפני שנתיים (כשלא עבר את אחוז החסימה) שלבוחרים הדתיים יש סנטימנט למפלגה שנראית כמו המפד"ל ולא כמו חברת הייטק. רבים מהם העדיפו את הסמרטוט החבוט והמוכר על פני הטסלה הפוליטית החדשה והנוצצת.
אפשר להבין למה הבוחרים של לפיד לא פוסלים את סער על הסף. הוא תל אביבי, עיתונאי לשעבר, מדבר בשפה שלהם. אפשר גם להבין למה הם לאט ובהדרגה נוטשים אותו: הוא ליכודניק, שלא שינה את דעותיו, רק את הפלטפורמה שלו. סער הוא לא ציפי לבני, ליכודניקית שזזה שמאלה. הוא לא אהוד אולמרט, ליכודניק שהכה על חטא. בוחרים של המרכז־שמאל לא יכולים להתאהב בסער, להרגיש איתו בנוח. הם יכולים, במקרה הטוב, להצביע לו עם הראש. לכאורה, זה לא במיוחד חשוב. התפקיד של סער הוא להביא בוחרים מהימין, לא מהמרכז־שמאל.
שהבוחרים של לפיד יצביעו ללפיד, ושסער יביא קולות מהימין. רעיון נכון בתיאוריה, רק שבמציאות הוא לא עובד, בגלל הנתון החמקמק ושמו "מומנטום". מצביעים מעדיפים מפלגה שעולה, לא מפלגה שיורדת. הם מעדיפים מפלגה שמריחה ניצחון, לא קרטוע. כאשר סער מקרטע – משום שבוחרי מרכז עוזבים – גם בוחרי הימין מתחילים להתלבט מחדש. אולי זה לא הסוס הנכון. אולי מי שהתחיל כמו פופאי יגמור כמו חולדאי (שגם הוא התחיל כמו פופאי וגמר כמו חולדאי).
סטיית תקן
1. לפני שבועיים נראה היה שהשמאל־מרכז בסכנת אובדן מנדטים. הסכנה לא חלפה (כחול לבן), אבל ירדה. עכשיו נראה שדווקא הימין עלול לאבד את הרוב בגלל אובדן מנדטים.
2. גולשי כאן חדשות, שמשתתפים בתחרות הגדולה לחיזוי תוצאות הבחירות, ממשיכים להוריד את כחול לבן מתחת לאחוז החסימה (בממוצע). עם סגירת הרשימות, התחרות סוף־סוף מתייצבת על רשימת המפלגות האמיתית והסופית. כך גם הסקרים.
3. עשו לעצמכם מבחן קטן: האם אתם יודעים את השמות של מספרי שתיים ושלוש במפלגות הבאות? ש"ס, ישראל ביתנו, העבודה, יש עתיד. נסו עוד כמה מפלגות. כך נראה עידן שבו המפלגות מאבדות חשיבות, והיחיד שחשוב הוא מי שעומד בראש. כך נראית כנסת שאין לה מעמד משלה.
4. כרבע מהישראלים אמרו מראש שלא ירצו להתחסן. עוד כ־10% אמרו שהם לא יודעים. זה שליש שלא בהכרח מתחסנים. האם אפשר לגרום להם לשנות את עמדתם? ממשלה מתפקדת יכולה בקלות. לדוגמה, אם באמת תאסור על מורה לא מחוסן ללמד, ותאסור על צעיר לא מחוסן להיכנס לבילוי בקניון, ותאסור על איש עסקים לא מחוסן לטוס. ממשלת ישראל לא ממש מתפקדת. לא כשמדובר בכפייה על הציבור לנהוג על פי המצופה ממנו.
5. 55% מהאמריקאים תומכים כרגע בג'ו ביידן. מצד שני, 58% מהאמריקאים אומרים שאמריקה לא צועדת בכיוון הנכון.
השבוע עשינו שימוש בנתוני אתר המדד, כאן חדשות, סקרי כל כלי התקשורת, ריל קליר פוליטיקס