כדי להבין מה עובר על הנוער, ההורים חייבים להיות מלאי כוונות ורצון

יום אחד הגעתי הביתה והודעתי בנחישות להורים שלי שאני אוטונומיה. "לא לדבר איתי, לא להעיר לי, לא לבקש ממני כלום", הצהרתי. "מעכשיו אני מעשנת בחדר שלי".

באופן כללי, לבשר לאמא שעובדת במכון הפתולוגי על זה שאני מעשנת היה רעיון גרוע מאוד. אחרי הכל, בשביל שאבין את נזקי העישון, היא נהגה לערוך לי סיורים מודרכים בין ריאות, או משהו שהיה פעם ריאות ועכשיו הוא תאים מפויחים בתוך צנצנות פורמלין. להודיע לה באופן חד־צדדי שמעכשיו זה יקרה בחדרי, כמו שקורה בבית חברותיי, היה לא רק רעיון גרוע - אלא גם אווילי. כי חדרי, איך נאמר, לא היה חדרי. שכנה בו מינימום עוד דיירת אחת, אחותי, ובמיטות הנפתחות כמעט תמיד אפשר היה למצוא במרבצן עוד איזו חברה או שתיים שבאו להתארח. מה שקרה זה שחטפתי מבט מלא תימהון מלווה במילה אחת: "ב א מ ת". וזהו.

"העייפות מנצחת". "הכל משפיע עכשיו". "הכל פה דיכאוני". "הכל מתרסק". "אני פשוט לא מצליחה להבין מה קורה". "סגר כל יומיים לא רואים חברים". "לא רואים את הסוף". זה אוסף אקראי של הודעות שנעלמו מהמסך חמש דקות אחרי שקראתי אותן.

בני 16, הגיל שבו למדתי להסתיר, מתכתבים ביניהם בתוכנה שמעלימה הודעות. הם משתמשים במילה "הכל", כי אולי הם מפותחים וערניים לסביבה יותר ממה שאנחנו היינו בגילם, ואולי הם חשופים להמון דברים שאנחנו לא יכולנו להיות חשופים אליהם בהיעדר הטכנולוגיה, אבל הם עדיין רואים את החיים בשחור ולבן, והחיים די שחורים עכשיו.

הם לכודים בתוך מלכודת שקוריה נטווים סביבם מכל כיוון, אז הם בורחים. סמכו עליהם, הם בני 16. הם יודעים איך. למעשה, הם יודעים איך כבר הרבה לפני. אני רואה אותם גם בימי הסגר בלילות, עם בקבוקי מים מינרליים שהם הכל פרט למים מינרליים, אני מריחה את הסיגריות, רואה את המבטים הגמורים.

ההורים שלהם עסוקים בשבר שלהם עצמם, וקל לפספס. למי יש כוח לעוד התמודדויות בתקופה המעיקה הזו. אז מה אפשר לעשות? שאלתי את היועץ הסודי שלי, בן ה־16. לא חשבתי שיהיה לו מה לענות, אבל היה גם היה.

אחרי היסוס זה בא: "אני מבין שלרוב ההורים רע מאוד עכשיו, אבל אסור שיהיו חילופי תפקידים, ואסור להם להתעלם מהילדים שלהם. שבו עם הילדים שלכם ותדברו איתם בלי שיפוטיות. תבינו שבנוסף למורכבות של החיים של בני 16 בעידן הרשתות החברתיות והאינטרנט, יש לנו גם התמודדות עם מגיפה שמונעת מאיתנו את הדבר הכי חשוב בגיל הזה: קשרים חברתיים. גם אתם הייתם פעם בני 16 אבל לא נאלצתם להתמודד עם מורכבות כזאת. ילדים חייבים לדעת שיש להם עם מי לדבר". ובמילים אחרות: גם אם יש מגיפה בחוץ, הבית בפנים מוכרח להישאר מוגן. 

בדק בית

"מתבוננים יחד" היא פעילות אונליין כיתתית באפליקציה שמזמינה לעצור לרגע ולערוך התבוננות פנימית. כל אחת ואחד מהמשתתפים בונה לוח השראה אישי שמפנה את תשומת הלב אל רגשותיו ורצונותיו, שאותו הוא מקבל כתוצר דיגיטלי. שיתוף הלוחות עם השאר נועד ליצירת מפגש מקרב. לפעילות יש שתי גרסאות: לכיתות ג'־ח' ולכיתות ט'־י"ב. המורות והמורים כמובן שותפים פעילים, ומקבלים סרטון הסבר, מערך מלא ולינק שרק צריך להעביר אל התלמידים.

קריאה ראשונה

חודש אפריל של רוברט הקטן מלא הפתעות. ביום הראשון הוא חולף על פני ארנבת בדשא. ביום השני, הוא חולף על פני שתי ארנבות בדרכו לשיעור נגינה. ביום השלישי הוא מזהה שלוש ארנבות רוקדות סטפס על אדן החלון וכך הלאה. לכל יום באפריל יש מחזה ארנבוני משלו, עד שאמא של רוברט חושדת שהילד מדמיין, ולוקחת אותו לרופא. זה קורה ב־15 באפריל, כך שאפשר לנחש מה הוא רואה שם. האיורים המצחיקים והדמיון השופע הופכים את הספר, שפורסם לראשונה ב־1978 למסקרן ומשעשע.