תדמיינו לכם: אדם חודר לבסיס חיל האוויר שבו שמורים מטוסי אף־35. בסוף תופסים אותו. הוא אומר: "רק לא ביבי". משחררים אותו. "זו הייתה מחאה לגיטימית", מסבירים שלטונות החוק והמשפט.
ועכשיו למציאות: זו האווירה בימי פתיחת משפט ראש הממשלה. העיקר נזנח מזמן. שנאת ביבי הפכה לנושא בעל זכות וטו על פני כל בעיה אחרת.
מפלגות "העצם בגרון" ומפלגות "מקל בגלגלים" רצות כשזוהי מטרתן בגלוי. לא מה הן יעשו למען ישראל, אלא האם הן ישבו עם ביבי? זה המבחן שהן מאמינות שיקדם אותן בסקרים, כי זה העם ואלה הבוחרים. ישראל מסוחררת בסופת משטמה אי־רציונלית. אין כבר לאנשי השנאה יכולת לשלוט בה ולתת לראש להוביל את ההחלטות שלהם. הם שקועים בחגיגות שיסוי, הסתה ופילוג המחרישות הכל.
שמח להם השבוע. התחיל משפטו של נתניהו. רשעים יעלוזו. מנהיג מוצלח דואג למצב רוח מרומם אצל אזרחיו. הנה, מדד האושר עלה בקרב חלקים מסוימים ורבים מדי באוכלוסיית ישראל, כשהם ראו את נתניהו בבית המשפט.
ההיגיון וחוש הצדק הוכנסו להקפאה שאפילו חיסוני פייזר לא צריכים יסודית כמוה. זו ההרגשה. הצביעות מולידה התבטאויות נוסח גנץ: יום עצוב. איך אמר גנץ, בניסוח צבוע שחזר אצל רבים: "יום שבו ראש ממשלה בישראל מתייצב בבית המשפט הוא יום קשה ועצוב למדינת ישראל, וכל אזרח בישראל מרגיש מחנק בגרון".
איזה מחנק? תרועות השמחה הזדונית והטפיחות זה על שכם זה משאירות בצל את "הו הא מה קרה, צא.אס.קא אכלה אותה", ואת כל הקפיצות לבריכה בכיכר מרוב אושר.
כשנחיריהם רוטטים מתענוג אומרים בוחרי מפלגות החרמת ביבי: "ראש ממשלה שיש נגדו כתב אישום". כאילו שכתב האישום הוא כוח טבע. מדובר בראש ממשלה שהמשטרה והפרקליטות החליטו להגיש נגדו כתב אישום שנוי במחלוקת. "הנאשם מבלפור" היא הגדרה של שונאיו, אבל הגדרה נכונה באותה מידה היא: "הנאשם בהאשמות שנויות במחלוקת". אל תאמר "הנאשם", אמור "הנאשם על ידי הפרקליטות והמשטרה". אלה אותן רשויות החוק שכאשר הן תוקפות טייס בהפגנה (נורא), הן פסולות בעיני אותם אנשים, אבל כאשר ההפך קורה, והמשטרה לפי הנטען מעוותת חקירות עדים, והקטגוריה ששה על החומרים המפוקפקים האלה, זה בסדר בעיניהם.
השפל ברגשות האנושיים הוא סדיזם. לכן אדם הגון מתכווץ כשהוא רואה איך מתמוגגים בהפגנות למראה מפגין עם מסיכה בדמות ביבי עם אזיקים.
אני לא מבין איך אנשי ההפגנות לא מפסיקים את המחזות שבהם מוצגת לעיני כל התאווה הסדיסטית להכניס אדם לכלא. מי יפסיק? הם צוהלים כשהם רואים אזיקים ובגדי אסיר, ואפילו מראים את זה לילדים שלהם, כדי שהקטנים יינקו אכזריות ורשעות.
השופטים דנו השבוע במה שנראה כחילוקי דעות ביניהם בסוגיית היעדר אישור לפתיחה בחקירה פלילית. חוסר האמון של הישראלים בשלטון החוק, וביכולת השופטים לחשוב מהראש ולא מהבטן, הוא כל כך גדול כיום, שיש כאלה שמאמינים שגם הדיון באישור החסר לחקירה הוא תרגיל. תרגיל שימשיך עד פסק הדין שיתקבל לרעת ביבי, אבל ברוב של שני שופטים מול אחד, כדי להציג מראית עין של דיון אובייקטיבי.
זו האווירה. אין בעצם אמון במערכת המשפט. אם נתניהו יימצא אשם, בוודאי שתומכי הצדק לביבי יחשבו שבית המשפט הטה את הדין, אבל אי־האמון יהיה גדול באותה מידה אם בית המשפט יזכה את נתניהו. או אם השופטים יבטלו את כל המשפט בימים הקרובים בהסתמך על אינספור הפרכות בכתב האישום. תארו לעצמכם את שאגת הזעם על מערכת המשפט שתהדהד מקצה הארץ ועד קצה במקרה כזה. למעשה, ביטול המשפט מיד הוא הדרך היחידה לשקם את האמונה שאנחנו חיים במשטר הוגן, ולא במשטר אימים יצרי שבו כל אחד יכול להיות מואשם בפשעים שיומצאו בו במקום.
השנאה מעוותת וגורמת לנו לא להבין מה העיקר. כשהקורונה משתוללת, והעולם כולו כורע תחת סבלו, "מדד בלומברג" העריך שישראל, שהובלה על ידי נתניהו, תחזור לחיים נורמליים לפני ששאר ארצות תבל ישתקמו. זה העיקר. אבל את מי מעניין העיקר? עצוב. המשפט מראה לנו את עומק החולי שלנו. זה לא תלוי בשאלה אם ביבי מושחת, כמו שרואה נכוחה גם אבישי בן חיים, ומושתק בגסות. זו מלחמה אמוציונלית, והבעיה בבכחנליית היצרים הזו היא הערפול שהיא מביאה למוח. עצוב לראות מה קורה כאשר בני אדם מונעים פוליטית על ידי רגשות. אין רגש עוצמתי יותר משנאה, ואין טפל שהופך לעיקר כמאבק אגו.