לכאורה מדינת ישראל היא דמוקרטיה. בחירות, חופש דיבור, פרלמנט, חופש תנועה, חופש אקדמי, חופש דת - וכל החופש הזה שמוגן בחוק הוא הצגה חלולה בבסיסה. יש בישראל בועות של חופש, יש אפילו איים של דיבורים פרועים ומתירנות, אבל הים הגדול שהבועות האלה מיטלטלות בו הוא מדינת אפרטהייד חשוכה. והאלימות שנובעת מן המצב הזה היא חלק בלתי נפרד מעיצוב המציאות לקראת הבחירות שבדרך.
מעבר לשלילת זכויות בסיסיות מהפלסטינים, מדינת ישראל מנוהלת על ידי הפרשנות הקיצונית של שבטים שהשתלטו על עמדות המפתח. נוצרה כאן היררכיה של זכויות וחובות, כששבטי הקואליציה נוטלים מהצלחת הכללית ככל אשר יעלה המזלג שלהם, על חשבון שבטי האופוזיציה שאינם קרובים לצלחת.
גבולות מדינת ישראל האמיתית הם הירדן במזרח עד הים במערב. רעיון שתי המדינות הוא לכאורה הגיוני ואפילו צודק. יש טעם לדחוף אותו עכשיו כדי שירגיע את הרוחות בשלבים הראשוניים של המו"מ להסדר. אך בסופו של דבר, בעריסה הגיאו־אסטרטגית בין הירדן לים תהיה ישות אחת שתתפקד באורח פדרטיבי או קונפדרטיבי, או כל סידור שיפריד את השבטים ויאחד את האינטרסים המשותפים להם. הזהות תישמר בכל שבט לעצמו, יהודי דתי לעצמו, יהודי חילוני לעצמו, ערבי ישראלי לעצמו, פלסטיני חילוני או דתי לעצמו וכו'.
בינתיים, בימים האלה, העם היהודי השליט (בגין יכולתו הצבאית) בונה מול הפלסטינים חומות הגנה מיליטנטיות ופיזיות, ובונה בתוכו חומות מנטליות ופוליטיות בין השבטים היהודים לבין עצמם. כיום זו דמוקרטיה לכאורה שבה כל שבט מחפש את שותפיו לקואליציה ומפעיל את המנופים שלו כדי להשתלט על עמדות כוח ותקציבים. טבעי.
למעשה מדובר בעריצות הרוב הימני שכופה בכוח את האידיאולוגיה שלו ומתעלם מזכויות המיעוט, הן היהודי הן הערבי־ישראלי, כאשר הפלסטינים מחוץ למשחק. הקואליציה הימנית היא דתית, לאומנית, חרדית ומזרחית, תוך התכוונות מפורשת של ליבוי האש בין אשכנזים ומזרחים - (מחד"ל).
מולה אופוזיציה שמתיימרת להיות ליברלית, דמוקרטית, לאומית וחילונית (חלד"ל). יש חלוקות משנה לצורכי זיהוי מדויק יותר כמו ימין משיחי־לאומני מול שמאל דמוקרטי־ליברלי, או פאשיזם קלריקלי מול דמוקרטיה סוציאליסטית, או בהכי פשוט: שמאל נגד ימין שהם שני השבטים הבכירים שנאבקים עכשיו על תוצאות הבחירות ומבנה הקואליציה הבאה.
החלד"לים משמאל נשענים על התשתית החוקתית הדמוקרטית שבנו האבות המייסדים ומנהלים את המאבק שלהם באמצעות המכשירים הדמוקרטיים שעדיין מתפקדים. לא במלוא הכוח והיעילות, לא במלוא הנחישות, אלא באמצעות השילוב בין שרידי החוקים הקיימים ויישומם בידי שרידי הפקידות שמאמינה בהם במערכות החוק. כשנתניהו תוקף ומאיים על הפרקליטות, המשטרה ומערכת המשפט, זו הסתה. אלימה. ומכאן הדרך קצרה כמטחווי אבן לאלימות פיזית שתשפיע על מערכת הבחירות.
קציר החודש האחרון של האירועים האלימים נגד צה"ל, המשטרה ומפגיני שמאל מצייר תמונה כאוטית של מדינה בהתפרקות. המובילים של האלימות הפיזית בשטח הם האגפים האמוניים של קואליציית המחד"ל והביביסטים, החרדים שמגינים על זכותם ללוות חתן וכלה ונפטרים (לא הייתה מעולם הלוויה המונית של אישה, צדקת ככל שתהיה), והמתנחלים שמגבים את זכותם של נערי הגבעות לפגוע בפלסטינים ובכוחות הביטחון. התוצאה היא כאוס של אספסוף פרוע לכאורה כנגד ניסיונות נחושים לכאורה של שלטונות החוק והסדר. החוק מתיר הפגנות מחאה ואוסר הלוויות וחתונות המוניות. במציאות פועלת המשטרה בנחישות מול ההפגנות החוקיות ובחוסר נחישות משווע מול ההלוויות והחתונות הבלתי חוקיות.
ובדיוק במקום שבו יש אכיפה סלקטיבית, שלא לומר פוליטית, נכנסת ההסתה שמובילה לאלימות מתוך ידיעה שהממשלה איתנו. בדיוק באורח שבו הפורעים האלימים שהסתערו על הקפיטול בוושינגטון היו בטוחים שטראמפ איתם. לפעמים מובילה ההסתה לאלימות שמסתיימת ברצח. ראש ממשלה שנרצח הוא עניין נורא, שיש לו משמעות פוליטית ולאומית, אבל הוא אירוע בודד. נתניהו ושות' מובילים להסתה אלימה של מגזרים מול מגזרים ויש לה השלכות ברמה של כאוס לאומי, שידרבן אוכלוסייה מבוהלת להצביע לטובת המשך הסדר הקיים.
המושג והרעיון של אינטרס לאומי משותף לא קיים במדינת ישראל של היום. הרעיון של "עם", או "העם היהודי", לא משקף כיום את המציאות. המדינה היא מגדל בבל, יד איש באחיו, פערי שפה, פערי תרבות ופערים כלכליים שאינם ניתנים לגישור, ותת־מגזרים חוצי שבטים ומפלגות. עשירים בינם לבינם, חרדים בינם לבינם, ערבים פלסטינים ישראלים בינם לבינם, צפונבונים בינם לבינם, פלסטינים בגדה בינם לבינם, מתנחלים בינם לבינם.
תורת לחימה
ועדיין, הקרב המרכזי והאידיאולוגי הוא המאבק בין המחד"ל והחלד"ל על השליטה בשטח בתקציבים ובעמדות הכוח בין הירדן והים. זהו מאבק אלים בכל הגזרות. לא רק במובן של כיפוף החוקים והנורמות באמצעות רוב פרלמנטרי, אלא גם באמצעות כוח זרוע חמושה במגוון אמצעי לחימה ובתורת לחימה שלפעמים מוגדרת כ"תורת המלך".
עברו כשמונה שנים מאז הוגש נגד הרב יוסף אליצור כתב אישום על הסתה, עד שבית המשפט פסק לפני שלושה שבועות כי "הפרסומים של אליצור הביאו לאפשרות ממשית של אלימות נגד ערבים". ב־2013, לאחר שפלסטיני הרג מתנחל מיצהר, כתב אליצור (אתר הקול היהודי) כי "ישנה תופעה ההולכת ומתרחבת של פעולות שעושים יהודים חמים נגד האויב. אפשר לראות בכך מעשים נואשים של ציבור שנדחק לפינה, אבל מי שיתקרב יבחין כי מדובר בניצנים של ציבור הולך וגדל שלוקח אחריות על ביטחון היהודים".
אליצור הוא ממחברי הספר "תורת המלך", שעסק בהתרת דמם של ערבים וזכור לשמצה בגין הלכה פסוקה: "כאשר דנים בהריגת תינוקות וילדים... יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם... ובאופן פשוט גם הם מרוויחים מזה, כי אחרת יגדלו בצורה לא מתוקנת וממילא נצטרך להרגם וסופם להיות בני מוות בעולם בו אין להם מקום, ולכן מוטב להרגם כבר עכשיו".
על רקע הבחירות הקרבות מתנהלת חקירת חבריו של אהוביה סנדק, נער מיצהר שנהרג בגין מה שמצטייר על פי תיאורי המעשה כתאונת פגע (בפלסטינים) וברח (מהמשטרה). החקירה בעניין נוסעי הרכב שנמלטו עומדת בסימן הפגנות אלימות של מתנחלים ופורעי חוק אחרים נגד מערכת אכיפת החוק. במהותה היא אינה שונה מהמתקפות של לשכת ראש הממשלה ושותפיו, מדרעי וסמוטריץ' עד בנט ושקד, על אותה מערכת חוק ומשפט שמאותגרת על ידי הרב אליצור ותומכיו.
אי"ה (אם ירצה הבוחר), לכשיתמוטט מגדל בבל שנבנה כאן, הוא יקבור תחתיו גם את תורת מלך הקואליציה הנוכחית.