1. במציאות של טרללת מידע, לך תבין מה קורה עם הקורונה. שליש מהישראלים כבר מחוסנים, אבל 20% לא מתכוונים להתחסן, ואין לדעת עד כמה המוטציות מסוכנות ומידבקות. מערכת החינוך חוזרת לפעילות על אף הדבקה גבוהה בקרב ילדים, התחלואה גבוהה אך במגמת ירידה, ולא ברור איך תשפיע פתיחת המשק בשבוע הבא, שכרגיל - אף אחד עדיין לא ממש מבין את כלליה.
בגלל הבחירות מבטיחים לנו שישראל תהיה הראשונה בעולם שתצא מהקורונה, אבל כרגע אנחנו גם המובילים העולמיים בסגירת בתי ספר ובמספר ימי הסגר המצטברים (שלא ממש קוימו בפועל, בעיקר במגזרים מסוימים), ובפייסבוק צצים מיזמים לזיוף תעודות מתחסנים.
מפה לשם עברה שנה, והבלבול רק התעצם. כל כישלון משווק כהצלחה, כל הצלחה משווקת גם ככישלון, אין תוכנית חינוך לאומית למאות אלפי בני נוער אבודים, ואם אומרים "תוכנית כלכלית" מספיק פעמים, זה מחליף את הצורך להכין תוכנית כזאת. הסיבה לבלבול לא טמונה רק במגיפה העולמית - כבר תקופה לא קצרה אנחנו חיים בסמי־אנרכיה.
בחירות מתקיימות בממוצע אחת לחצי שנה, ואין באמת ממשלה כבר שנתיים, רק ממשלות מעבר וממשלות בכאילו שמשיגות במהירות את מטרתן האמיתית - להתפרק. גם אין משילות: במגזר החרדי מתקיים שלטון אוטונומי, במגזר הערבי הפשע חוגג ברחובות, בנגב פורצים לבסיסי צה"ל ותוקפים מינית ילדות. בין שליש למחצית מהאזרחים פשוט אינם נשמעים לחוקי המדינה, ואין סימן לכך שזה ישתנה. שינוי דורש קודם כל נכונות, וכרגע יש מספיק אנשים בשלטון־בכאילו שמסרבים אפילו להודות שזו המציאות.
2. הראיון שנתן נתניהו השבוע ל"אל־ג'זירה", הידוע גם בכינויו ערוץ 12, עורר כרוניקה של שעמום ידוע מראש. הביביסטים זעמו על יונית לוי שלא נהגה מספיק בכבוד במושא הערצתם, והברנז'ה העיתונאית זעמה על לוי שלא הקשתה עליו מספיק. אז מה חדש, בעצם? הדיכוטומיה המטומטמת שולטת בשיח, אף על פי שהאמת לא מצויה בקצוות.
נתניהו הפליא לעשות את מה שהוא יודע לעשות - להישמע נפלא, אף שאי אפשר לסמוך על אף מילה. להגיד שיש תקציב מדינה, אף על פי שאין, להגיד שתהיה "ממשלת ימין על מלא", אף על פי שמרבית הימין כבר לא איתו, ולהתעלם מכך שהקורונה והשלכותיה עדיין לא מאחורינו. כרגע חשוב לשדר שניצחנו, ועם התוצאה בשטח כבר נתמודד אחרי הבחירות. הוא אפילו הבטיח "הזדמנות פז להביא 61", כאילו שלא הבטיח בדיוק את אותו הדבר לפני פחות משנה, במערכת הבחירות השלישית, שגם בה אף אחד לא ניצח. תחי ממשלת המעבר החדשה.
יש בעיה עם מנהיג שלא באמת נבחר אבל גם לא באמת הודח, שהוא מומחה גדול כל כך במסכי עשן. יש גם בעיה עם עיתונות שאינה מסוגלת יותר לפוגג את מסכי העשן. לוי צריכה לעמוד לא רק מול הזעם הביביסטי, אלא גם מול הסטנדרטים הנוקשים של ברנז'ה מופרעת, שמזמן הפסיקה להתייחס לדברים באופן ענייני. חצייה עיוור מהערצה לאדם שלא יכול לטעות לעולם, חצייה מאמין ב"להיכנס" באנשים בכל הכוח כדרך חיים, ושני הקטבים האלו אינם ממלאים את תפקידם, משום שהם נוהים אחרי טראפיק ואג'נדות פוליטיות, במקום להביא לציבור מידע מאוזן ואמין.
3. במסגרת בלבולי המוח שאמורים להסיח את דעתנו מהכאוס, זכינו השבוע גם לשידור חוזר בוועדת הבחירות. מספר 7 בעבודה, הגברת אבתיסאם מראענה, נפסלה בשל עתירה של עוצמה יהודית, לא פחות. נחמד שקיצוני אחד מביא לפסילתה של קיצונית שנייה, אבל למה בכלל לפסול את מראענה אם העליון יכשיר אותה? הנה עוד ועדה שהפסיקה לתפקד, ועוד כרוניקה של סיפור שחוק וידוע מראש.
קלמן ליבסקינד כתב כאן בשבוע שעבר על הצביעות של מי שמכשיר את מראענה אבל פוסל את בן גביר, רק שזה עובד לשני הכיוונים. מי שמחבק את בן גביר כשותף מועדף בקואליציה, שלא יתבכיין על מראענה ועל יזבק. אבל הבעיה העיקרית עם בן גביר ומראענה היא לא ההבדלים ביניהם, אלא עצם ההתעסקות. העיסוק האובססיבי לא ממגר את הקטבים אלא מכשיר אותם טיפין טיפין, על חשבון המיינסטרים. הם הופכים לנושא המדובר, ולא ההמונים שנתקעו באמצע השלכות המגיפה, האנרכיה והטרלול.
כולנו יודעים מי מספר 3 של סמוטריץ', אבל לא מי מספר 2 או 4. כולם יודעים מי מספר 7 בעבודה, לא מי מספר 2 או 6. כך נראה השיח שלנו, אבל הרעיון בשפיות הוא להפסיק לתדלק את הקצוות.
העליון כנראה יאפשר למראענה להתמודד, ובצדק. זה עדיין לא אומר שמקומה במפלגת העבודה, שאמורה להיות מפלגת מיינסטרים, למען השם. אבל מיכאלי מברברת את עצמה לדעת על ש"ההסתה נגד מראענה זהה להסתה שהייתה נגד רבין", בעוד שבן גביר "מצר על כך" שהליכוד לא תמכה בפסילה של רע"ם. הטרלול חוגג בזמן שהמיינסטרים הישראלי פצוע, רמוס ואבוד בין בן גביר למראענה, מטושטש מהשקרים ומהספינים, מתסמיני קורונה וממחסור חמור בשפיות.
4. בשולי הדברים, הנה סיפור קטן על פרויקט ייחודי שרצינו להרים ב"מעריב" לקראת הבחירות, ולהתמודד עם תחושת ה"בלבלי אותו" המתמדת.
לכאורה יש המון מידע על כל מועמד ומפלגה, אבל הציבור מקבל הכל דרך מסך עשן, שככל שעובר הזמן - הופך יותר סמיך ונגוע. החגיגה הדמוקרטית אמורה ליצור מגוון מועמדים מוצלחים, מוכשרים ואמביציוזיים, שמשרתים את הציבור לתקופה מסוימת וממשיכים הלאה. בפועל, לא רק שהמשוואה הזו חדלה מלהתקיים, כולם עובדים בלעבוד עלינו. בין הפייק ניוז, מומחי התקשורת, אשפי הדיגיטל, הספינולוגים, הבוטים, כותבי הנאומים, הסטייליסטים והמאפרים, עורכי הסרטונים, מחברי דפי המסרים ומדריכי המשחק מול המצלמה - מסכי העשן השתלטו על האמת.
ניסינו לגייס קרימינולוגים מקצועיים שיבנו פרופיל פסיכולוגי־אישיותי מדויק למועמדים העיקריים, כפי שבונים ארגוני ביון למנהיגים במדינות זרות. פרופיל נטול אג׳נדה פוליטית, נטול שאיפה לסנסציות, פשוט מידע אמיתי. פנינו ליותר מעשרה אנשי מקצוע מובילים שעושים את העבודה הזו למחייתם בארגונים ובמוסדות שונים. כולם התלהבו מהרעיון לתת לציבור מידע חיוני אמיתי, לשם שינוי, אבל בסוף ויתרו. אף אחד מהם לא רצה להפוך בטעות למושא ללינץ' ברשתות החברתיות או לחטוף נקמות, אלוהים יודע מאיפה.
הפרויקט יידחה, אולי לבחירות החמישיות, אולי לשישיות. אבל כרגע כדאי להביא בחשבון שהאנשים המקצועיים, השקולים והשפויים - מתרחקים מפוליטיקה ומכל מה שקשור בה. זה מעורר מחשבות נוגות לגבי איכות המידע שנורה לעברנו ללא הרף כציבור ונותן אשליה של ידע. אין פלא שאנחנו מבולבלים ולא מצליחים ליצור פשר משום דבר.