עומדים מנגד: עוד לפני שהתאוששנו מקבוצת הנודניקים הסדרתיים המגדירים את עצמם כ"לא מתחסנים" - אותם דורשי תשומת לב אובססיביים שפתאום מפשפשים בחומרים רפואיים שעומדים להכניס לגופם, וצועקים “געוואלד! מה אתם מנסים לעשות לי פה? קראתי בפורומים באינטרנט שזה שבבים" - כבר הולכת ומתגבשת כת חדשה־ישנה של “לא מצביעים".
הראשונים מהווים סכנה בריאותית, השניים - סכנה לדמוקרטיה. מדובר בפרחים נדירים ובררניים, המסתכלים על קולקציית המפלגות המתמודדת לכנסת, משמאל ומימין, מהחרדים עד הערבים, ושום דבר לא מספיק טוב בשבילם. במפלגה אחת הרשימה לא מרשימה בעיניהם, במפלגה אחרת העמדות אינן מוצקות, ובמפלגה שלישית היו"ר לא יאה ולא נאה לדעתם.
בכל סקר הם תופסים עמודה יציבה ומכובדת תחת הכותרת: לא יודע/לא החלטתי. נעזוב את אלה שאוחזים בתפיסת עולם, אך עדיין מתלבטים, ובהתקרב יום הבחירות הם כבר יגבשו עמדה. לגיטימי. הפלג הקיצוני יותר הם ה"לא יודע", שכששואלים אותם למי הם מתכוונים להצביע, הם לא מנפקים תשובה.
מה בדיוק אתה לא יודע? אילו עוד נתונים אתה צריך בשביל לדעת? מה עובר עליך? אין לך דעה על כלום ושום דבר? גבירתי לא חיה פה כמונו ואינה מסוגלת להגיד מה מתאים לה ומה לא? עד עכשיו לא היה לכם זמן להבין איפה אתם חיים, בעד מי אתם ונגד מה?
לניטרליות המכעיסה של “אין דעה/לא החלטתי" יש מגוון סיבות. למשל, הם “לא רוצים לקחת חלק במשחק". הם מרשים לעצמם לקטר ללא הרף, להתלונן ולהתאונן בכל פינה ותחת כל שיח רענן, אך ביום פקודה - לא יצביעו. עזבו אותי, הם אומרים, תחליטו אתם. כל החלטה שתילקח וכל קואליציה שתיבחר רק תחזק את עמדתם ש"המשחק מכור".
אפשר להבין ואף לכבד כאלה שנוטים לבלבול ולחוסר החלטיות - רק אם הם קטינים בני 8 ומטה. אבל אנשים בוגרים שחצו את גיל 30 ועדיין מנשב בהם מזג של תיכוניסט עם גיטרה, שרק רוצה ללכת לחדר ולשמוע את המוזיקה שלו ושיעזבו אותו בשקט, מעוררי רחמים של ממש.
מדובר בתרבות־נגד פוליטית פתטית. פנקיסטים בגיל העמידה. לא רוצים, לא מצביעים, לא מתחסנים, לא צורכים. לא הולכים. לא אוכלים. חשדנים. ניהיליסטים. הכל בעיניהם תרמית, קונספירציה. כל העולם נגדם.
קו ישיר מחבר בין ה"לא מתחסן" ל"לא יודע/לא החלטתי". העמדה הזאת היא תחליף תוכן. באותה מידה הם יכלו להאמין שכדור הארץ שטוח או להצטרף לחוג טניס זוגות. הם רק מחפשים משהו שיעזור להם להגדיר את זהותם. “לא מתחסן" זה הרי עיסוק, אפשר לכתוב על זה סטטוס בפייסבוק. “לא מצביע" זה דיון - אפשר לריב על זה בטוויטר.
וניחא אם הם היו אוכלוסייה שקטה ונינוחה, אך לגמרי לא. להפך. הם הרי חיים בינינו, ומדובר בקוטרים מקצועיים, אבל להצביע זה לא בארגז הכלים שלהם. להכריע זה לא בשבילם. בעיניהם ללכת לקלפי זה לקחת חלק ב"שיטה", והם כמובן נגד ה"שיטה".
אנשים מבוגרים למראה, שטרם סיימו את תקופת המעבר בין אינפנטיליות מוחלטת לפאזת הבשלות. רק חסר שיופיעו להם פצעי אקנה ושערות במקומות חדשים בגוף. אחרי שלושה סיבובי בחירות סמוכים זה לזה, משברים כלכליים, בריאותיים ומנהיגותיים, הגיע הזמן שתגבשו דעה. תחשבו על משהו. אתם בעד, אתם נגד. אתם מרכז. אתם שוליים - רק תחליטו.
אי־הצבעה באיים הקריביים או במאוריציוס בטח נחשבת למעשה הגיוני. להכריע בין לדוג קרפיונים או בורים השנה, זה לא קריטי. אבל להיות “לא יודע/לא החלטתי" בלבנט המבעבע שלנו, זו פריבילגיה שאף אחד לא יכול להרשות לעצמו אותה. ונכון, הפוליטיקאים חוזרים אלינו פעם אחר פעם ככלב השב על קיאו, וכולנו מאסנו בזה. איבוד האמון במערכת מובן, אבל דווקא משום כך ה"לא מחליטים" חייבים לדעת ולהחליט, כדי שלא נצטרך להגיע לסבב בחירות חמישי, בדיוק כמו שכל ה"לא מתחסנים" צריכים להתחסן, כדי שלא נמצא את עצמנו בסגר רביעי.
בעיית התקיעות הישראלית אינה בהכרח התיקו המתסכל בין “כן ביבי" ל"לא ביבי", והיא לא המאבק האמיתי או המדומיין בין ישראל הראשונה לשנייה. ה"לא יודע/לא החלטתי" של בוגרים שנמנעים מהצבעה כתוצאה מפינוק, ילדותיות ורצון למחאה שאינה מתועלת לשום מקום - היא שדנה אותנו להתברבר בדרך ללא מוצא.