אני לא יודעת למה אני לא מצליחה לקנות את הסיפור של "חזרה לחיים", כפי שמוכרים לנו בתקשורת. אולי כי בעצם רובנו חזרנו לחיים כבר מזמן. זאת אומרת, לחיים אחרים, אבל לסוג של חיים שנדמה שכבר נטמעו היטב בתוך הדנ"א שלנו.
לפני שבוע צעדתי בשדרות רוטשילד בתל אביב. זה היה בערב הוולנטיין. כאחת שמתגוררת בצפון הישן והשקט של העיר, ההמולה היחסית שנצפתה בין ספסלי השדרה לקול גרירת ארגזי הפלסטיק אל מחוץ לברים שחזרו לפעול במתכונת טייק אוויי, נראתה לי כמו הדבר הנורמלי ביותר בעולם.
היה קר במיוחד באותו הערב, אבל נדמה שהקור לא עצר אף זוג מלצאת החוצה ולציין את חג האהבה, שכולם אוהבים לשנוא בימים כתיקונם. אחרי הכל, אם אין ממש סיבה לחגיגה בשגרה שלנו, כדאי לאמץ כל חג גם אם הטיפשי ביותר ולו כדי לצאת סוף־סוף מהבית ולהרגיש שאנחנו עושים משהו עם החיים האלה.
צעדתי עם חבר לאורך השדרה ונשמתי את הפיח ממונית השירות של קו 5 אל תוך ריאותיי, נושמת ולא נושפת כדי לא לפספס ולו שבריר מולקולה של שגרה ורעש של חיים, כאילו שבתי ממסע בן 40 שנה במדבר. "אני מרגישה שאני מסוגלת לעוף", אמרתי לו, פרשתי ידיים לצדדים ואף הבחנתי ברסיסי דמעות שעלו בעיניי, כשלרגע חשתי שאנחנו שוב בדצמבר 2019.
אתה זוכר איך היה אז? שאלתי אותו. היינו תמימים, חלמנו חלומות, תכננו תוכניות, התווכחנו על שטויות, רבנו על מה לשתות ואיפה, ולא ידענו מה יהיה עם הבני גנץ הזה או הבחירות.
רצינו לעצור במסעדה האהובה עלינו ולקחת קופסה מלאה בזיכרונות טובים מ־2019. לפתוח אותה מתחת לעץ ולעטוף את ידינו הקפואות סביב קופסת האוכל המהביל. אנחנו אומנם לא זוג, רק חברים טובים, אבל כל מי שהביט עלינו מהצד כנראה חשב שכן. אולי מכיוון שהרגשנו מאוהבים באותו הערב. לא זה בזו כמו בעיר שאהבנו, שחמקה לנו מבין האצבעות.
אבל המסעדה הייתה סגורה, שלט בכתב יד בישר שהם נשברו, ואנחנו סירבנו להאמין. "ניסינו וניסינו", כתבו, "אבל לא יכולנו יותר". בהינו במשך שתי דקות שלמות בדומייה ובצער בעסק שהכרנו היטב. לא אשקר אם אומר שהצער היה מעורב גם בעצבות על עצמנו, שהיינו שאננים מדי כשחשבנו שזה יעבור, שלא באנו מספיק והזמנו ותמכנו כל עוד היה אפשר.
ועכשיו אי אפשר. אולי הפכנו עייפים מדי, התרגלנו לשגרה החדשה כמו לעדכון בלתי הפיך לתוכנת האנטי־וירוס. כזה שגם שחזור מערכת הפעלה לא יוכל להחזיר לעולם למצב הקודם. מאקטיביסטים הפכנו למי שהמצב מכעיס אותם, אבל הם בעיקר צועקים על הטלוויזיה. אולי יוצאים לרחובות מדי פעם, אבל זה בהחלט לא מספיק. למה? כי חלק מאיתנו הבין שאף אחד כבר לא שומע. כי כבר יש מלחמות אחרות שכולם מתעסקים בהן. מלחמות שהן מזמן כבר לא בין אדם לממשלתו אלא בין אדם לחברו.
הבינו האנשים מלמעלה שאין בידם לשלוט בכאוס, אז העבירו את השרביט אלינו, האזרחים. את מקל השיסוי של אלה באלה. כמה קל. ואנחנו משתפים פעולה, לא כי אנחנו רעים אלא כי התרגלנו לחיות כולנו על טייס אוטומטי של תגובות.
שיחת טלפון מחבר שעובד באחת המסעדות באזור אחר של העיר, עם בקשה קטנה לעזרה, גרמה לנו למצוא את עצמנו חצי שעה מאוחר יותר עומדים בפס הייצור של המשלוחים ונותנים כתף. כפיצוי פתחו לנו שולחן חגיגי בסוף המשמרת המאולתרת, אכלנו כמו מלכים ושתינו יין אולי בפעם הראשונה זה זמן מה שלא בכוסות פלסטיק.
רעש נקישות המזלג בצלחת החרס, מפית הבד ורחש הכלים במטבח גרמו לי להתרגש עוד יותר. יש לי צלחות חרס שוות בבית, אבל זה היה מעבר לכך. העובדה שהמסעדה שפקדתי כמעט בכל שבוע למפגש חברים קבוע עד הקורונה קמה לפתע לתחייה עבורי בלבד, הייתה קצת כמו לחזור כמבוגר לביקור בבית הספר היסודי שלמדת בו. אתה מביט סביבך ורואה שהכל נשאר כמעט אותו הדבר. אפילו המנהל עדיין שם. אבל אתה יודע שמשהו בך השתנה. זה לא הגיל או השנים כמו מה שעברת במהלכן, שהפך אותך למי שאתה. תמים פחות, מפוכח יותר. ציניקן. כזה שנותן חיבוק גדול של געגוע לזה שאהבת, אבל בסתר לבך גם אתה יודע ששום דבר בחיים האלה, אפילו לא החברויות הטובות ביותר, מבטיח לך שהן יישארו לנצח.