יש שתי בעיות יסוד עם הכרוניקה האכזרית של הנכבה כפי שהיא מתוארת בספרו של פרופ' אילן פפה "הטיהור האתני של פלסטין" (הוצ' נובמבר). האחת - הכל נכון, והשנייה - אז מה, הכל ידוע. גם אם לא בפרטי פרטים מזוויעים ובגודש עוצמתי כפי שמתוארים ומתוארכים האירועים בספר.
עוד בשנת 1937 כתב דוד בן־גוריון, מנהיג הקמת המדינה, "אנחנו צריכים לגרש ערבים ולקחת את מקומם". מאז הוא היה האיש שניהל הן את המערך הפוליטי והן את מבצעי ההגנה וצה"ל שלחמו על הקמת המדינה תוך כדי הריסת מאות כפרים, הריגה וגירוש מאות אלפים. כל חוקר אקדמי, עיתונאי מעורב וחובבי היסטוריה ארץ־ישראלית ידעו והבינו שהתחולל כאן מאבק דמים חסר פשרות בין שני עמים על כל הקופה, שהיא שטח ודמוגרפיה. מנהיג מפ"ם מאיר יערי אמר "זו מלחמת צדק בצדק". פפה משיב לשניהם בניהול רישום דרמטי, מדויק וטרגי של כל כפר, עיירה או שכונה פלסטיניים בערים מעורבות שנמחקו ותושביהן נהרגו וגורשו. 800 אלף עקורים, 530 כפרים, 11 עיירות ומספר ערים מעורבות כמו יפו וחיפה.
על פי ההיסטוריה הנלמדת, ההגנה וצה"ל פעלו מול אויב שקם עליהם להשמידם. זה נכון במובן שבו הפלסטינים, לפחות חלקם, לא הלכו כצאן לטבח אפילו שצה"ל עלה עליהם ועל הסיוע הערבי הדליל שקיבלו מבחוץ בכל פרמטר צבאי, מכוח אדם ועד אמצעי לחימה. הבעיה היא שלא מדובר באירועים נוראים שקרו תוך כדי לחימה אלא בכוונת מכוון. המטריקס של הנהגת המדינה. טיהור הכפרים תוכנן מראש, ושלביו הראשונים בוצעו עוד לפני ותוך כדי מלחמת השחרור. החשש המקדים היה שאין למדינה יהודית היתכנות לקיום (גם אחרי ההסכמה לחלוקה) אם לצד הפלסטיני תהיה עדיפות דמוגרפית ויתרונות צבאיים בשליטה בשטח (מאות כפרים). לך דע היום אם זו הייתה הערכת מצב נכונה.
בפועל היא הניעה את בן־גוריון, את צמרת הצבא ואת ה"ועדה המייעצת" שעמדה מאחורי "תיקי הכפרים" שהוכנו מבעוד מועד בש"י ושימשו בהמשך לגירוש ולהריסה זריזה. בוועדה הזו היו חברים בן־גוריון, יגאל אלון, יצחק שדה, ישראל גלילי, משה דיין, יגאל ידין – כל גיבורי ילדותנו. הדינמיקה הייתה שכל תגובה ערבית הייתה הרמה להנחתה, שבעקבותיה בוצעה פעולת תגמול שכללה טיהור כפר, לא פעם כולל הרג נשים וילדים. באחת מישיבות הממשלה במהלך מלחמת השחרור קם אהרן ציזלינג, משרי השמאל, וטען רתת כי "חיילים יהודיים עשו מעשים נאציים".
זה הספר החשוב ביותר בתולדות הסכסוך היהודי־פלסטיני, משום שהוא מכריח את הקורא לא רק להזדעזע אלא גם לחשוב ולשאול שאלות כמו: האם צדק ב"ג, וכיצד אנחנו מתמודדים כיום עם הידע הזה. האם ללא גירוש, נישול, הרס והרג הייתה לנו מדינה מתפקדת כמדינה יהודית. והאם המחיר המוסרי ששולם שווה את עצם הקמת המדינה בגבולות שכולנו נהנים (בהחלט נהנים) מעצם קיומה. האם מעשים מעין אלו, אחרי מלחה"ע השנייה ועשרות מיליוני קורבנות הרוגים ועקורים, הם בסך הכל חלק מטקסי הדמים של העולם דאז?
מבחינה מוסרית התשובה עשויה להיות אכזרית כמו המלחמה עצמה, וזו הסיבה שהחברה היהודית בישראל מתחמקת ממנה. יש המון "אולי ניתן היה לעשות כך" ו"אילו היינו פועלים אחרת", והאמת היא שלאף אחד אין תשובה ברורה. גם לא לפפה. לזכותו ייאמר שהוא לפחות לא מעלים ומדחיק והוא מציב בפני החברה הישראלית מראה שחורה.
התשובה הייתה כצפוי לשבור את המראה ולהרוג את השליח, פלוס עליהום תקשורתי ואקדמי. הוא נפלט (פליט, כן?) מאוניברסיטת חיפה ועושה קריירה בינלאומית מרשימה בבריטניה. "זה המחיר שאני משלם", אמר בראיון ל"הארץ". "להגיד שזה כיף? אני לא נהנה מזה. אני אדם שאוהב אנשים, אני רוצה להיות נאהב. לא נוח לי עם העמדה הזאת, של השנאה כלפי. אני לא חי טוב עם זה".
הפתרון האמיתי
מה שעשוי להניח את דעתו של פפה הוא העובדה שספרו מייצג כיום גם את השמאל וגם את הימין. וכל צד עושה בו שימוש להצדקת דעותיו ומעשיו. הימין הקשוח יאמץ את הספר כדי להוכיח שרק כך ניתן להקים ולבסס מדינה. שכל מה שקורה כיום בגדה הוא המשך ישיר ומדויק לפעולותיהם של האבות המייסדים. השמאלנים, חדורי רגשי אשמה, יסבירו כי אם לא נכיר ב"נכבה", בעוול שנגרם לפלסטינים, אין סיכוי לסיום הסכסוך.
פפה עצמו כותב: "עצם ההכרה בשחזור ההיסטוריה הוא הצעד הראשון שעלינו לנקוט אם אנחנו רוצים לתת הזדמנות לפיוס". מדובר בנאיביות של שמאלן ורומנטיות של אקדמאי. הפתרון האמיתי למרבה הדאבה הוא לא הפתרון המוסרי אלא החיים עצמם, שהם יחסי הכוחות בין האינטרס הישראלי המיוצג על ידי ממשלת ישראל לבין האינטרסים של המעורבים האחרים, מהפלסטינים ועד העולם כולו, והפתרון היחיד הוא המציאות.
אין דרך בעולם למנוע מישראל ומפלסטין לתפקד ולהתערבב יחד כלכלית ומעשית בעריסה הגיאו־אסטרטגית בין הירדן והים. במקביל חייבים להמתין עד שערכה הלאומי, הדתי והמיתולוגי של ה"אדמה" כמקור כלכלי (למעט נדל"ן) ילך ויתפוגג מול ערכים כמו השכלה, מדע, מסחר, הייטק ותעשייה. בצד ירידת הערך הזו אמורה לרדת גם רמת הנכונות, הן של המתנחלים ונערי הגבעות והן של מעמד הביניים העירוני הפלסטיני, לשפוך עליה דם. חקלאות תהיה ביזנס ולא סיבה ל"צומוד", לנוסטלגיה ולטקסים אליליים לכבודן של אבנים קדושות שיהפכו לאתרים של תפילה ותיירות. רק המהלכים האלה ישככו את הסכסוך באותה יחידה גיאוגרפית אחת בין הירדן והים (כולל הסדרים פדרטיביים כלשהם) לרמה נסבלת של שכנות מקובלת. מכאן ואילך יש לתת למנגנון ההכחשה וההדחקה לעשות את שלו.
פפה כותב "ישראל לעולם לא תכיר בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים", והוא צודק. השאלה הבעייתית היא איך מיישמים את זה, והתשובה היא: אין סיכוי. למעט אותם 70 אלף "מחוות הומניטריות" שהופרחו באוויר המו"מ של ברק ואולמרט. אבו מאזן כבר אמר שהוא לא חושב לחזור לצפת עיר הולדתו אבל דורש חזרה לגבולות 67', ומה אתם יודעים? העולם כולו תומך בדרישתו. מנקודת ראותו של הקיביצר, ההיסטוריה היא עניין מתעתע. הקמת המדינה וזכות השיבה של היהודים היו מפעל פרעוני. אנשים מגיעים לפירמידות ואומרים וואו! אף אחד לא אומר וכמה מסכנים העבדים שבנו אותם. הפרעונים לא ניסו להגיע לירח. הם שירגו את שרירי עבדיהם, הניחו את כיפת הפירמידה וסגרו עניין. ממשלות הימין בישראל בונות כיום מגדלי בבל.