המראות שנגלו לעינינו היו קשים. הזפת הנתעבת הציפה את החופים והעכירה את החול הזהוב המכסה אותם בכל ימות השנה. זה הרגע שבו התגלו לנגד עינינו מחזות קורעי לב. צבי ים שנפגעו מזיהום החופים טופלו באהבה ובחום על ידי אנשים טובי לב על מנת להשיבם לחיים ולהסיר את הזפת שדבקה בגופם. גם שחף אגמים וחרדון מצוי טופלו באהבה, כך קראנו בעיתון, ועוד גילו לנו כי בבית החולים לחיות בר של הספארי ורשות הטבע והגנים מטפלים באלפי בעלי חיים כל שנה.
המשכנו לקרוא על גלים נוספים של מתנדבים שצעדו לאורך החופים וגאלו הרבה בעלי חיים וצמחייה. לא רק בעלי חיים ניצלו על ידי אנשים טובי לב, אלא גם סלעים לאורך החופים נוקו מהזפת שפגעה בצמחייה אופיינית לחוף הישראלי כמו קריתמון ימי וגם מלוח, שהיו מרוחים לגמרי בזפת. “אנחנו מנקים הכל בידיים”, אמרו המתנדבים שהפכו סלעים לנקיים, ואף נברו מתחתם כדי לחלץ חסרי חוליות ורכיכות.
המשכנו להתרגש כאשר שמענו מפי המחלצים: “על הסלע גילינו חלזונות, צדפות וסרטנים שנפגעים וסופגים את הרעלים ואת הזפת”. מדוע אנחנו מתארים את הגילויים הללו? על מנת להציג את הסתירה הגדולה בחיינו, את האבסורד הזועק לשמיים. הרי באותה שעה עצמה חלקנו אצים רצים למטבח המשפחתי ומטגנים צדפות, הנחשבות מאכל מעודן שאיננו שווה לכל נפש מחמת מחירו, או אוכלים בשוויון נפש את בשרם של בעלי חיים הנשחטים ברבבותיהם על מנת להיטיב עם החך שלנו.
הרי אנחנו מסתערים על הטבע – עוקרים, קוצרים ולא פעם משחיתים - על מנת להיטיב עם כרסנו התופחת. בקרב רבים בציבור יהיה קשה ליישב את הפער בין הניגודים התהומיים הללו, בין היתר משום שעולם הטבע כולו מושתת על שרשרת המזון. יש פתרון לסתירה המעיקה? אנחנו מצפים לשמוע.