באמונה שלמה: הפרקטיקה היהודית שלי היא עניין עלוב למדי. עברתי ברית מילה - לא זוכר, אבל יש הוכחות. בגיל 13 עליתי לתורה באופן מקוצר, בטקס שהצטייר כמו עול הכרחי שחייבים לעבור בדרך אל המתנות. ומאז ראיתי בתי כנסת בעיקר בסיורי לוקיישן. בימי כיפור נהגתי פעם לצום, רק כסוג של אתגר ומבחן ליכולת האיפוק שלי. וגם התחתנתי כדת משה וישראל, באקט שנדמה היה שהוא יותר קולנועי מאשר טקסט שיש לו משמעות רוחנית עמוקה עבורי. מאז נולדו לי שלושה בנים, שיהיו בריאים, וגם הפרקטיקה הדתית שלהם הייתה דומה למדי. אולי בתגבור העובדה שהודות לצד המזרחי של אשתי הם חוו קידוש בערבי שישי (שאליו הגענו, כמובן, ברכב).

כל הריק הזה מצער אותי מאוד. לא מכיוון שהתחזקתי באמונתי, זה לא קרה, אלא כי ברמה התרבותית וההיסטורית אני מרגיש שאני חלק מעץ ענק ממדים, שלא נהניתי כמעט מפירותיו. ואם תרצו, אני גם מנותק כמעט לגמרי משורשיו. כאדם כותב וקורא, העובדה שארון הספרים היהודי כמעט זר לי היא מקור קבוע למבוכה.

אחד המקומות היחידים שבהם זכיתי לחוש קרבה אמיתית למקורות הוא בית הכנסת הרפורמי במודיעין, שבו שלושת בניי עלו לתורה. התחושה הזו נבעה ממגוון סיבות. בראש ובראשונה, הילדים עברו תהליך ארוך ומשמעותי של לימוד לקראת האירוע. גם פרטני, עם הרב, גם קבוצתי וגם משפחתי. כשהגיעו לטקס עצמו, הם הקריאו טקסט שעבדו עליו במשך חודשים, והבינו את משמעותו ואת הרלוונטיות שלו לחייהם. כולל קטע שהתבקשו לכתוב ולהקריא, שקישר בין פרשת השבוע שלהם והמציאות העכשווית. זה הפך את כל האירוע למשמעותי בהרבה עבורם.

סייע בכך הטקס עצמו, ששילב בין אלמנטים דתיים מוקפדים, כולל העלייה לתורה, שלא כללה שום הקלות - להפך, ובין חלקים שהיו הרבה יותר מחוברים לעולם שלנו. תרבותית ואמונית. הילדים שלי, כולם מוזיקאים, שרו וניגנו במהלך הטקס. ונוצר שילוב נהדר, וטבעי מאוד, בין קטעים שנקראו מתוך ספר התורה ובין זמירות בנוסח “אני ואתה נשנה את העולם". מה עוד שכל האורחים הגיעו לטקס, שנערך בשבת, ברכבם הפרטי. ללא כל מראית עין של “דתיות", המנותקת מאורח החיים האמיתי שלהם. והיה גם העניין המגדרי החשוב. את בר המצווה של הבכור שלי העבירה רבה, והנשים בקהל ישבו - בכל שלושת הטקסים - יחד עם הגברים, ללא כל הפרדה או היררכיה.

וכאן מגיע האבסורד הגדול. טקסט בר המצווה שלי, שכאמור התקיים בבית כנסת רגיל, היה לא הרבה יותר מ"וי" בלתי נמנע ובהתאמה לא הותיר בי שום חותם, נחשב בידי הממסד הדתי בישראל כמבורך. בעוד הטקסים של הבנים שלי, שהיו ניסיון משמעותי פי כמה לחבר בינם ובין היהדות, ולא פחות חשוב - הציגו בפניהם צד ידידותי ונגיש שלה - נתפסים בעיני אותו ממסד כמגונים. או, אם להתבסס על קמפיין הבחירות של יהדות התורה, כפרקטיקה של כלבים עם כיפות.

עוצמת ההתנגדות הזו מבטאת בעיקר פחד מפני אובדן של הגמוניה. כשחילוני נטול שורשים כמוני עובר טקס בר מצווה סתמי בבית כנסת רגיל, לא נרשם כל סיכון מבחינת הממסד הדתי האורתודוקסי. אני אוסיף לנהל את חיי הריקניים, לגישתם, ואשאיר להם אוטונומיה מוחלטת בכל הכרוך בניהול העולם הדתי. אבל כשיש זרם דתי שמציע אלטרנטיבה אמיתית, זו כבר קריאת תיגר שעלולה ליטול מהם את השליטה.

אם מה שהיה חשוב לאותם גורמים דתיים, שכה הזדעזעו מפסיקת בג"ץ האחרונה המכירה בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים לצורך חוק השבות, היה קירוב של מקסימום יהודים למסורת ולאמונה היהודית, הם היו צריכים לתמוך בהחלטה. ובכלל, בעצם הקיום של זרמים אחרים, שמתווכים בין היהדות ובין שבטים שלמים שהיו מנוכרים אליה. אבל זה כנראה לא באמת מעניין אותם. להפך, רק מהווה איום עליהם.

בראי ההיסטוריה, הרפורמים למיניהם בסוף ינצחו. היהדות תמיד הייתה דת גמישה, שהשכילה להתחדש ולהשתנות. השאלה היא אם הניצחון הזה יתרחש עוד בימינו. הלוואי שכן.

על הסכין

1. אני לא מצפה מאומנים (בניגוד לנבחרי ציבור) להוות דוגמה אישית, או להפגין ערכים מוסריים יוצאי דופן. ובכל זאת, לכוכב בסדר גודל של עומר אדם יש השפעה ציבורית גדולה. והאופן שבו הוא מתנהל בשנה האחרונה הוא - איך לומר? - השפעה רעה. בפרק הנוכחי, הזמר חמק מבידוד במלונית אחרי ששב מחו"ל, כי אחרי הכל - הוא לא אחד האדם.

2. ההתבטאות האחרונה של אחמד טיבי בגנות הקהילה הלהט"בית חשפה שוב את צביעותו של השמאל ביחס לערביי ישראל. רואים בהם “משלנו", באופן אוטומטי, ומזדעזעים מכך שלא מוכנים לשבת איתם בקואליציה, תוך התעלמות מהעובדה שחלק ניכר מהערבים אינם שותפים - בלשון המעטה - לערכי היסוד של השמאל.

3. "קפיטני" (נטפליקס) היא סדרת מתח לוקסמבורגית (!), שגיבורה הוא בלש משטרה קשוח החוקר פרשיית רצח בכפר קטן. יש כאן כל המרכיבים הידועים מסדרות המתח של נטפליקס, באופן כמעט קלישאתי. סודות אפלים נחשפים בזה אחר זה על רקע נוף פסטורלי. ועדיין זה עשוי בצורה טובה מספיק כדי לשמור על מתח ועניין.