זה הסיפור על איך הפכתי לאלוף הארץ בחיסונים, ולו הייתי צריך לשאת כאן נאום ניצחון, הייתי מודה קודם כל לטמטום המובנה במערכות גדולות, שהיה הכוח המניע מאחורי העובדה שעתה אני משפריץ נוגדני קורונה.
מאז הוזרקה מנת החיסון הראשונה לזרועו של ראש הממשלה, מצאתי את עצמי בקרב מול מתנגדי החיסון. למטומטמים שביניהם סלחתי בקלות יחסית - קשה לבוא בטענות לאידיוט על שהוא, ובכן, אידיוט. הפריעו לי דווקא אלה מבין חבריי, אמיתיים כווירטואליים, שעטו ארשת מהורהרת של "לדחוף את הדבר הזה לגוף שלי? בוא נחכה קצת", בטוחים שעצם ההתלבטות מציגה אותם כיצורים תבוניים במיוחד.
כן, מי שהצליחו להעביר אותי על דעתי היו אנשים נבונים, כאלה שיכולים לקרוא, להבין, לחפש מידע ועוד מהלכים שצריך לבצע יצור תבוני כשהוא מחליט לרדת לעומקם של דברים. במקום לעשות כן, הם נתקפו בגל פראי של נון-קונפורמיזם מעושה.
מי שהצליחו לעצבן אותי עוד יותר היו כאלה שראית על פניהם כי מאחורי כל הטיעונים הלא מבוססים שהעלו נגד חיסון שאינו מסוכן יותר מסירופ נגד שיעול (למשל) מסתתרת איבה לפרזנטור של המהלך. זה המקום להבהיר שמעולם לא בחרתי בבנימין נתניהו ולא אבחר בו כנראה גם בסיבוב הקרוב, אבל אני לא מטומטם עד כדי כך שאטיף נגד יצירת המופת המדעית הזאת, רק מפני שהצלחת מבצע החיסונים עלולה לשרת את ראש הממשלה.
לרוב אני איש נעים הליכות, אך הפעם לא בחלתי בשום מקש במקלדת כדי להסביר לאותם עלובי נפש עד כמה הם טיפשים בעיניי, בטרם מחקתי אותם מרשימת חבריי לעד. אפילו כמה כאלה שאני מכיר ואף מחבב בעולם האמיתי!
על תחושת השליחות שלי העיבה רק ידיעה אחת: גונבה לאוזניי השמועה שלפיה אני בעצמי לא התחסנתי.
***
הסיפור פשוט: אי־שם בתחילת אוגוסט נדבקתי בקורונה. לקח לי משהו כמו שבוע להבין שלא מדובר ב"שפעת מזגנים" רגילה, ומשהצביעו כל הסימפטומים על קורונה, גזרתי על עצמי בידוד. לא ראיתי טעם ללכת להיבדק או להפיץ את מחלתי ברבים בחדר ההמתנה של הרופא או בתור לבדיקה, והעדפתי להסתגר בביתי במשך שבועיים ולא לבוא במגע עם אחרים עד יעבור זעם.
כשהגיע תורי להתחסן, ביצעתי בדיקה סרולוגית שמצאה אותי חיובי לנוגדנים, משמע - מחלים. רופא המשפחה אף הוציא לי אישור רפואי והמליץ לי לחכות עוד מעט בטרם אתחסן. הבעיה הייתה לתווך בין משרד הבריאות לקופת החולים.
ואם נדמה לכם שהקורונה היא מחלה קשה, הכירו את עולמן הקסום של הרשויות בישראל. לתומי סברתי כי הן מסונכרנות, כלומר, ברגע שבו נרשמה הבדיקה הסרולוגית שלי בתיקי הרפואי הנחתי שהמידע יועבר הלאה. אלא שכל ניסיון להבין אם אכן נעשה כן עלה בתוהו, כך גם ניסיונות להנפיק דרכון ירוק דרך אתר משרד הבריאות.
עד שבאה איריס - הפקידה הראשונה שאותה הצלחתי להשיג בטלפון. איריס הייתה אדיבה, ואחרי שהתרשמה שהבדיקה הסרולוגית בוצעה בבית חולים אמין ולא בפיצוצייה השכונתית, הודיעה: "אני שולחת לך לינק לטופס שאליו תוכל לצרף את תוצאות הבדיקה שלך", אמרה. "שים לב שהכותרת של הטופס היא בקשה ליציאה מבידוד, אבל אל תטעה, זה הטופס הנכון - פשוט הוא היחיד כרגע שאפשר לצרף אליו מסמכים נלווים". התעניינתי לדעת כמה זמן יארך הטיפול בענייני ונתבקשתי להמתין 48 שעות.
משלא חל שינוי בסטטוס שלי כחלוף 48 שעות, מצאתי את עצמי ממתין שוב למשרד הבריאות. הפעם הייתה זו ג'ניפר. הסברתי לה את המצב, כמו גם את ההבטחה של עמיתתה, איריס, שלפיה הנושא יטופל בתוך יומיים. "אני לא יודעת כמה זמן ייקח להם", ירתה ג'ניפר כאילו התקשרתי כדי להפריע לה.
"אבל נפלתי בין הכיסאות", מחיתי, "אני לא יכול להתחסן ולא יכול להוציא דרכון ירוק כמחלים!". ג'ניפר מצדה העדיפה להעביר אותי סדרת חינוך, הגם שפניתי אליה בלשון אדיבה (שלא לדבר על העובדה שהייתי יכול כנראה להיות אביה): "שמעת מה שהסברתי לך?!", זעמה, ושלחה אותי לחכות. ואכן, לא חלפו אלא עוד יומיים וקיבלתי הודעה שמבשרת לי שבקשתי התקבלה, טופלה, נרשמה ו... מאושר לי לצאת מבידוד.
הנה כי כן, אף שלא הייתי בבידוד, בכל זאת יצאתי. הפעם לאוהל החיסונים הגדול שבמרכז כיכר רבין, שם התחסנתי אף על פי שלכאורה לא הייתי אמור לעשות כן, אחרי שהבנתי שאין סיכוי לנצח את המערכת.
אז עכשיו אני גם מחלים וגם מחוסן, עד שמהזיעה שלי אפשר לייצר את החיסון הישראלי. בינתיים - ולו כדי להקל על תופעות הלוואי של החיסון השני (למשל, עכשיו אני מדמיין שיש בחירות), כל מי שרואה אותי ברחוב מוזמן לקרוא לעברי: "מברוק עליכ, יא אבו חסן". תודה.