אונגר יודע: "להפוך את מדינת ישראל לגן עדן לכל אזרחיה, זה אפשרי"

זה התחיל במפגש אקראי במרכז ירושלים עם אדון מבוגר שעמד וחילק פלאיירים. הוורוד שלהם נראה כמו אדנית פרחים על רקע השממה והעגמומיות. אנשים חלפו על פניו, וגם בי חלפה המחשבה להמשיך ללכת. לא יודעת מה קרה לי. אני, שחשבתי שאפשר לתקן הכל אם רק נסתכל בעיניים, מוצאת את עצמי מתחמקת ממבטים. יותר מדי אומללות יש בעיר הזאת.

המשכתי ללכת, נעצרתי, ואז סבתי על עקביי. תודה, אמרתי לו והושטתי יד לפלאייר. הוא היה מופתע. "תודה לך!", אמר בחיוך רחב. על הדפים שחילק היה כתוב: "להציל את המדינה מהפוליטיקאים, מהשחיתות, מהבזבוז ומהבירוקרטיה", ועוד: "חלק מהמצטרפות תיכללנה ברשימת הכנסת 'מפלגת העם', תנועה פמיניסטית לצדק חברתי, להורדת מסים, להפסקת הבזבוז במשרד הממשלה, לעזרה לחלשים ולעסקים בקשיים. פשוט להפוך את מדינת ישראל לגן עדן לכל אזרחיה. זה אפשרי".

עלו לי דמעות בעיניים. רק ביום שלפני כן, בשיחה עם בן 14, הוא אמר לי דברים הפוכים. הייתה לו משנה מאוד מנומקת למה לא להיות פוליטיקאי בישראל: "הכל אבוד פה. אם אני אהיה פוליטיקאי, אני אקבל גם אהבה וכבוד מאוכלוסייה מסוימת, אבל השנאה של האוכלוסייה השנייה תהיה הרבה יותר גדולה ממה שאוהבים אותי. למה אני צריך שישנאו אותי? חוץ מזה, עם הפוליטיקאים שיש לנו עכשיו קשה לי להאמין שהאנשים ישתנו".

כשחזרתי הביתה פשפשתי בתיק ונופפתי בפניו בפלאייר. "אתה יודע מה, יש לי הרגשה ששווה לבדוק מי האדון הנמרץ הזה", אמרתי לו. תחושת הבטן הייתה במקומה. האיש הוא בני אונגר, בן 88 ("וחצי. אל תשכחי וחצי"), שרשם המפלגות אומנם פסל את המפלגה שלו מלרוץ על איזה סעיף טכני, אבל זה לא עצר אותו ואונגר הצטרף למפלגה אחרת, בדיוק כמו ששום דבר לא עצר אותו אז, כשהיה בן פחות מ־15 ביום ההתקפה על אלטלנה: "בגין הסתובב בתל אביב, הגיע לכיכר מגן דוד. שם הציבו אותי ועוד ילד כדי לאבטח את הכניסות לבניין בזמן השידור. בגין שידר ובכה על טביעת אלטלנה ועל הנשק שהושמד".

אונגר היה לוחם אצ"ל שהדביק כרוזים כנער, ובהמשך היה ממקימי תנועת החרות. הוא נשא בתפקידים בכירים, וכקצין משטרה היה הראשון להציע כרטיס מגנטי כתעודת זהות. "לעגו לרעיון. במסיבת פורים הכינו לי כרטיס מקרטון שכתבו עליו: 'בני אונגר - מעבר חופשי בגשרי הירדן'. הצעתי הרבה רעיונות, רבים מהם בוצעו. לפעמים לקח זמן, כמו להכניס מחשב מרכזי לשדה התעופה. המסקנה שלי היא שגם אם זה נשמע מופרך, אנסה כל זמן שאני יכול לנסות, להפוך את מדינת ישראל לגן עדן".

אונגר יודע על מה הוא מדבר. הוא ניצול שואה מאוסטריה, שהגיע ארצה בשנת 1939 עם משפחתו בספינת מעפילים של בית"ר. הוא זוכר את הרגעים שבהם עמד במסדר בגיל 7, כחייל שעלה לארץ ישראל, כאילו זה קרה אתמול.

אתה יודע, בני, יש פה דור צעיר ומיואש, אמרתי לו. זה לא שהם מפונקים. הם פשוט רואים הרבה כיעור סביבם. ובני ענה: "לנוער אני אומר: אם אתם לא תעשו את זה, אף אחד לא יעשה את זה במקומכם. מדינת ישראל זקוקה לכם. אין לכם ברירה אלא להגיע לפוליטיקה ולתקן".

איינשטיין אמר שצירופי מקרים הם הדרך של אלוהים לשמור על אנונימיות. אני מניחה שהוא צדק, אחרת לא ברור לי איך יצא שהטור הזה נכתב דווקא סביב יום פטירתו של מנחם בגין, במקביל לשיחה עם נער שמאמין שהשנאה פה תכלה הכל, ולמפגש אקראי עם איש נמרץ, שמבין שהמדינה הזו זקוקה לעזרה כנה.

איך כתב בגין ב־1944, עוד לפני פרשת אלטלנה? "האוויר מלא אבק שריפה. נואמים ומנהיגים אינם חדלים לדבר על מלחמה פנימית... מה יקרה אם המסיתים ישימו בידי המוסתים נשק ויצוו להשתמש בו למען 'המטרה הקדושה'? ומה יהיה אם הגורמים המעוניינים יעשו מעשה פרובוקציה, כדי להביא את המחנות היהודיים למלחמת נקם, למלחמת השמדה, ואילו הם, 'הגורמים הידועים', יעמדו מן הצד, ייהנו? וזו תשובתנו: היו שקטים, יהודים נאמנים; לא תהיה בארץ זו מלחמת יהודים ביהודים". אמן.

קריאה ראשונה

301 המילים בספר "שמלה מסתובבת" הן הראיה לכך שאפשר להעביר מסרים חשובים בתמצית ובחן. עמי וחברתו מאוד אוהבים לרקוד יחד. בדרך כלל זה המתכון לשמחה צרופה, אבל הפעם עמי מתעקש ללבוש את השמלה האהובה על חברתו. היא לא מאוד מתלהבת, מחשש שיכתים את השמלה, ואחרי שהיא מתרצה, אכן כך קורה. מה שעלול להיות מתכון לשוד ושבר, הופך להזדמנות משולשת: הזדמנות לראות את היופי שבהפתעות בלתי צפויות גם אם אינן קרואות, הזדמנות לזהות את החן שבשוני - ויפה עושה מאירה פירון כשהיא מציגה את הדבר בטבעיות ובלי סטיגמות - והזדמנות להבין שהגמישות טמונה כמעט בכל מצב בחיים. בסוף הספר מופיע הכיתוב: "סימן שקראתי 301 מילים!", במעין טפיחה על השכם של הקוראות והקוראים הצעירים.

"שמלה מסתובבת", כתבה: מאירה פירון, איירה: תמר לב. הוצאת טל מאי – ידיעות ספרים. 68 שקלים

בדק בית

"בלבול" מבית Thinkfun הוא משחק קופסה שמשלב שני דברים לכאורה סותרים: ריכוז וצחוק. על המשתתפים מוטל לזכור רצף של מספרים לא לפני שהם פותחים "קלף בלבול" ועונים על שאלה שמיועדת להסיח את דעתם ("אמרו שם של חפץ שמונח מאחוריכם כרגע", "אם הייתם יכולים לאכול כל מאכל עכשיו, באיזה מאכל הייתם בוחרים?"). המטרה: להיפטר מכל הקלפים.

"בלבול", שחק נא, מגיל 8. 60 שקלים