מודל הפופקורן: בזמן כתיבת שורות אלה הפעימה השלישית יצאה לדרך בהצלחה. לקוחות הגיעו בהתרגשות למסעדות וסיפרו על החוויה לכתבים המשוטטים. "אז ישבתי פה, ואמרתי למלצרית: כן, אקח את הסלמון. אחרי עשר דקות היא הביאה את המנה. וואי, זה מדהים". גם אולמות אירועים נפתחו, וזוגות שדחו את חתונתם שלוש או ארבע פעמים הגיעו לרגע הנכסף בחברת אורחים מחלימים ומחוסנים, ומספרים בהתרגשות: "אנחנו נצעד כאן על השטיח ונגיע לחופה, אני אענוד לה את הטבעת ואז נוכרז כבעל ואישה. ככה זה אמור לעבוד, אבל לך תדע".
גם בתי המלון החלו לקבל אורחים, תלמידי חטיבות הביניים שבו לכותלי בתי הספר, מורות שהתרגלו לזום ביקשו מהתלמידים להיות קצת יותר במיוט, אצטדיונים ואולמות ספורט קיבלו אישור מוגבל לקהל.
גם בתי הקולנוע רשאים לפתוח, אבל - טוויסט בעלילה - הם הודיעו: לא נפתח. המודל העסקי שלנו בנוי על המזנון. האמירה הזו של בעלי בתי הקולנוע דורשת התעכבות. היה אפשר לחשוב שהקולנוע הוא מקום תרבותי, אומנותי, אבל לפתע מתברר שהוא היכל ממוזג שמתקיים רק משירותי אוכל. מבחינת בעלי בתי הקולנוע, אם אוסרים עליהם למכור למבקרים חטיפים - שברו את הכלים ולא מקרינים. זה מעניין, משום שהתיאטרון לא בנוי על מכירת בייגלה. המוזיאון לא עושה את הונו ממכירת כוסות קפה, ועיקר פרנסתו של אצטדיון כדורגל אינו ממכירת גרעינים שחורים, אז מדוע הקולנוע שונה?
המודל העסקי שעליו הם מדברים מבוסס על ענף הפופקורן, שרובו מורכב מאוויר ומגרעיני תירס שהתפוצצו, הומלחו ואז הומלחו עוד ונמכרים בלעדית במחירים מופקעים. לדוגמה, מכל ענק פלוס שתי כוסות שתייה נמכר ב־57 שקלים. הדיל הזה מממן לטענתם את הכרטיס "הזול", שעולה 40 שקלים.
בית הקולנוע כבר לא נועד להרחיב את הלב בסיפורים מרגשים או להביא אל המסך צילומים מרהיבים, אלא למכור כמה שיותר פופקורן. צפייה בסרט היא תירוץ למכירה של גרגירי תירס חמימים עמוסי מלח, וכוס השתייה אמורה להעביר את הצרבת הזמנית. זו מטרת האירוע: לייבש את הפה ואז להרוות את הצימאון.
יידעו כל ג'וני דפ, טום קרוז והאריסון פורד, שלפי המודל העסקי של בתי הקולנוע בארץ, נוכחותם על המסך היא אך ורק מוצר נלווה. כל התסריטאים היצירתיים, הבמאים המקצוענים, השחקנים המוכשרים, מלחיני הסאונד הפומפוזיים, מעצבי התלבושות, המאפרים ועורכי הווידיאו - כולם יצרו סרט קולנוע שאמור להיות מספיק מעניין כדי להוות רקע ראוי לבליסת דלי פופקורן ענק, עם או בלי שתי כוסות שתייה.
גם אולם בית הקולנוע עצמו כבר אינו בודד ורומנטי כמו פעם (סמדר, אוריון, כוכב, היכל, עדן, שחף, גת, אסתר, פריז ועוד), אלא קומפלקס העשוי שיש, אמריקאי וקר. מספיקות המילים "קומפלקס בתי קולנוע" ו"תוכנית עסקית" כדי להבין את הסיפור כולו. בסרטים אין כסף. אחרי שהם ראו שמאלמודובר ומפליני לא רואים פפלינוס, ומוודי אלן יש רק צרות, הם שינו את הדיל. המטרה: להביא סרטים גדולים שיצדיקו דלי גדול של פופקורן. דיסני, פיקסאר, וונדר וומן - העיקר שאנשים יעמדו בתור למזנון, והם את היומית שלהם כבר יעשו.
בשביל הסרטים הקטנים, החוויה הביתית מספיקה. הסרטים היחידים שמצדיקים התנעה של אוטו, תשלום מופרז על חניה וקניית פופקורן ושתי כוסות שתייה ב־57 שקלים הם סרטי אקשן עם סאונד של מסוק, כששומעים את המוטור מרמקול ימין למטה כשהוא הולך ועולה עד לקצה האולם ברמקול שמאל למעלה, או בזמן מרדפי מכוניות באמצע ניו יורק. בדקות האלה אתה מרגיש התרוממות נפש, והדבר היחיד שבא לך זה לאכול עוד ועוד פופקורן. בשביל סיפור מלודרמטי אפשר לשבת בסלון עם פריכיות.
ואולי בצדק. כי למי אכפת מהסרטים עצמם, אנחנו זוכרים רק את הפופקורן שאכלנו בזמן הצפייה. אני זוכר למשל שב"טיטאניק" ממש טבעתי בדלי עם הפופקורן הנימוח בטעם חמאה והמון מלח. לעומת זאת, בסרט "חלון פנורמי" עם ליאונרדו דיקפריו בחרתי בדלי קטן עם פופקורן מתפצח ומטריד, שסימל בדיוק מכאיב את התפרקות מוסד הנישואים, וחשבתי שאולי אין שום כלי קיבול שיכול להכיל חיי זוגיות שלמים ואמיתיים. לצערי ב"פרוזן" הפופקורן היה חסר טעם וקר. כל פופקורן והסרט שמלווה אותו.