יאיר לפיד ניצל באמצע השבוע את במת מדור הדעות של עיתון "הארץ" כדי לשגר ממעמקי הארון הפוליטי מסר המאשש, למי שטרם קלט והפנים, את אסטרטגיית הבחירות שלו. במאמר, אשר לו ניתנה הכותרת "האפשרות הפשוטה יותר", חשף אסטרטגיה לא כל כך פשוטה, תוך שהוא בא חשבון עם פרשנים שייחסו כוונות נסתרות ומשמעויות קונספירטיביות להימנעותו מלהציג את מערכת הבחירות כהתמודדות ראש בראש מול נתניהו על ראשות הממשלה.

מאמרו של לפיד לא נולד מחמת געגוע פתאומי לכתיבה פובליציסטית. הוא נועד להעביר שדר תכליתי, שמטרתו הלא מפורשת, אבל הברורה מאוד לאוזניים פוליטיות, היא להשפיע על המתלבטים בין יש עתיד למפלגות הקטנות בגוש השמאל־מרכז, לקראת ההצבעה בקלפי בעוד שבוע וחצי. המאמר מתמקד באמירה עובדתית הנשמעת פשוטה, אבל המסר שלה מורכב ורב־משמעות.

המטרה: אי אפשר להגשים בעת הזו את חלום העברת השלטון לשמאל־מרכז, אבל ניתן להגשים את חלומם של המבקשים להפיל את נתניהו.

המחיר: ויתור על שאיפותיו האישיות להיות ראש הממשלה. זוהי הכרה דרמטית בכך שגוש השמאל לא יוכל להרכיב ממשלה, כי ימינה ותקווה חדשה לא ייתנו לכך יד.

היעד הפוליטי: כדי שלממשלה משותפת בלי נתניהו, המונהגת על ידי גורמי ימין, יהיו עמדות "שפויות ומאוזנות", לשיטתו, צריך יש עתיד גדולה וחזקה. כלומר, קול ליש עתיד לא יוכל להעניק ללפיד את ראשות הממשלה, אבל יבטיח שלממשלה תהיה מדיניות פחות ימנית.

התרגום האופרטיבי: לגוש השמאל לא יהיה רוב להרכבת ממשלה. כדי להפיל את נתניהו, צריך יהיה ליצור גוש עם ימינה ותקווה חדשה שידרשו לעמוד בראש, ולכן לא חשוב אם מרצ או אחרים יעברו את אחוז החסימה, מה שחשוב הוא - יש עתיד גדולה וחזקה בקואליציה עם נפתלי בנט, גדעון סער ואביגדור ליברמן.

הבעיה של לפיד היא שהתיאוריה הזו יכולה לבוא לעולם רק אם הוא מפנים או יפנים שלא מדובר ברוטציה. ראשון לא ייתנו לו להיות, מטעמים מובנים, ושני גם לא. כי המשמעות היא שבנט וסער ילכו לבחירות לכנסת הבאה כאשר בראש הממשלה עומד יאיר לפיד, ולהתאבדות הפוליטית הזו מצדם אין סיכוי.

בשים לב לכך שאיש לא צפה מראש את שהתחולל הן בסיבוב הראשון והן בשלישי, ניתן גם הפעם לצפות ללא צפוי.

שוליים צרים
ימין ושמאל התאחדו השבוע במטח גינויים הרמוני כלפי יו"ר מרצ ניצן הורוביץ בשל הצהרתו מרחיקת הלכת והמקוממת בעניין ההליכים נגד ישראל בבית הדין בהאג. אפילו חבר מפלגתו יאיר גולן הסתייג. אבל בעיקר איבד הורוביץ את הסימפטיה שאותה רבים מכל גוני הקשת הפוליטית רוחשים למרצ, כמפלגה אידיאולוגית שחשוב שתשרוד בנוף הפרלמנטרי. הורוביץ, יש להניח, היה מודע לאכזבה ולזעם בקרב אוהדיו. הוא ודאי לא רצה לאבד את אהדתם, אבל הגיע למסקנה שאין לו ברירה פוליטית.

כי הציבור הזה שהתאכזב ממרצ בגלל הצהרתו של הורוביץ וכפועל יוצא כבר לא יצטער אם לא תעבור את אחוז החסימה, ממילא לא התכוון להצביע עבורה. תפקידו של הורוביץ כקברניטה של מרצ הוא להבטיח את קיומה ולמנוע את טביעתה בתוך גלי האהדה למפלגת העבודה המתחדשת. כדי לשרוד את הגל הזה עליו לבדל עצמו ממיכאלי, אמילי מואטי ואבתיסאם מראענה. עניין בית הדין בהאג הוא הימור פוליטי מסוכן, אך קר ומחושב מצדו. שהרי את הקולות עליו לחפש במרחבים בין מרצ לבין העבודה ובינה לבין הרשימה המשותפת.

אפשר להמחיש את העניין בסיפור אמיתי על תובנה שקיבלתי לפני שנים רבות מהקצה ההפוך של המפה הפוליטית. בהמתנה לטיסה בתחילת שנות ה־80, נפגשתי עם מי שכיהן אז כח"כ, הרב מאיר כהנא. עד לכניסתו לפוליטיקה הישראלית, לאחר עלייתו ארצה, היה כהנא מקובל גם בקרב רבים שהתנגדו לעמדותיו המדיניות, בזכות פעולותיו למען יהודי ברית המועצות ומלחמתו באנטישמיות בארה"ב.

שאלתי אותו למה הקצין את עמדותיו ויצא מהקונצנזוס. תשובתו המפתיעה בכנותה מתכתבת עם השבירה שמאלה של הורוביץ: הנפח שתפס מנחם בגין לאחר הניצחון המדהים של הליכוד ב־1981כמעט לא הותיר מרחב מחיה לאחרים במחנה הלאומי. לכן המפלגה שהקים, כדי לבדל עצמה מבגין, נדחקה לשוליים צרים מאוד שנותרו מימינו. כהנא גרף אומנם תמיכה ציבורית מרשימה והגיע לקראת בחירות 1988 ל־6 מנדטים בסקרים, אבל תיקון בחוק שיזמו התחיה והליכוד (בעיקר מטעמים אינטרסנטיים) אפשר את פסילתו, ונמנע ממנו להתמודד לכנסת ה־12.

הורוביץ נאלץ לפעול בימים אלו בשוליים הצרים שמותירה לו מיכאלי בשמאל שהוא עדיין בגדר שמאל ציוני. אין חשש שייפסל בגין תמיכתו בשונאי ישראל בהאג, אבל רק ב־24 במרץ נדע אם הוא יוכר כפוליטיקאי אמיץ שנטל סיכון והצליח, או כפוליטיקאי שלא עמד בלחץ והוריד את מפלגתו מהפסים. אני, אגב, מאמין שגם אם תקרה למרצ תאונה, מדובר במפלגה שורשית שתשוב לכנסת שאחריה.

לתקן את חוק המפלגות
לפני שנחקק חוק המפלגות, כל דכפין היה יכול להגיש רשימה לכנסת. שמואל פלאטו־שרון ז"ל רץ בבחירות לכנסת התשיעית ברשימה של אדם אחד תחת הכותרת "האיש הבודד לכנסת". אלא שהאיש הבודד זכה ב־2 מנדטים ויצר בעיה חוקתית: איך משביעים 119 ח"כים, כאשר החוק קובע מפורשות כי הכנסת תמנה 120 חברים. בסופו של דבר, הוחלט להעניק מנדט נוסף לסיעה שהעודף שלה היה הגדול ביותר, לאחר בחינת העודפים שנותרו בחלוקת המנדטים.

הפארסה הזו הולידה את חוק המפלגות. היה זה חוק שלדי שקבע שרק מפלגה תוכל להגיש רשימה ויהיו לה תקנון, מטרות ו־100 מייסדים, אבל החוק לא קבע כללי מינימום להתנהלות דמוקרטית של ממש בתוך המפלגות. מפלגות ה"מנהיג שיש לו מפלגה" שקמו במסגרת החוק, מסוכנות לדמוקרטיה יותר מרשימתו של פלאטו־שרון, שלא העלה על דעתו לקחת עמו לכנסת כתגבורת בני משפחה או חברים.

הבעיה אינה קשורה לטיב האנשים, חלקם מצוינים, ואילו במפלגות הדמוקרטיות לא כל הבחירות מוצלחות, אבל שם הנבחר חב את בחירתו לציבור חברי המפלגה ולא למנהיגה. במפלגות היחיד מדובר במריונטות הצבעה נעדרות מנדט מוסרי להתנגד למנהיג שבחר בהן, ולכן אין להן משקל של ממש. לא במקרה סער שב ונבחר בצמרת הליכוד בניגוד לרצונו של ראש המפלגה, בעוד שי פירון, יעקב פרי ועפר שלח סולקו מהדרך כשסר חינם על ידי הגוף הבוחר המונה חבר אחד.

הגיע הזמן להכניס תוכן של ממש לחוק המפלגות, לחייב מפלגות לפתוח את הדלת לתומכי המפלגה, ולמעט מפלגות שרשימתן נקבעת על פי חוקתן על ידי אנשי דת - לבחור את המועמדים לכנסת על ידי חברי המפלגה ולא על ידי הנהגתה.

והתנאי החשוב ביותר שחוק המפלגות אמור לקבוע הוא שמועמד לראשות הממשלה יוכל לבוא רק מקרב מפלגה המקיימת הליך בחירה דמוקרטי, בין שבגוף הנבחר הרחב שלה ובין שבקרב כלל חבריה. זו החקיקה שחשובה באמת, אבל בעייתה היא שהיא לא עוסקת בנתניהו ולכן איננה מעניינת.