"כואב הלב, זה ממש מעצבן, אני לא מבינה את זה". פרופ' גליה רהב, הדודה הלאומית ואפידמיולוגית הבית של כולנו, ישבה באולפן ושידרה מצוקה. "הרי אנחנו רוצים לצאת מכל הסגרים האלה, נמאס כבר לכולם", היא מסבירה בדודתיות מדוברת, ואז היא מסיימת בריטון חסר אונים: "זה כאילו לשים פס. זה חוסר התחשבות מוחלט".

אחרי פאוזה מהורהרת שאמורה לייצג הערכת מצב אסטרטגית, היא מסיימת בנזיפה: "אני לא חושבת שיש מדינה בעולם עם כזה חוסר משמעת, עם כזו התעלמות של העם מההוראות".

מדובר בעם היהודי היושב בציון, והרעשים שאתם שומעים ברקע הם של אחרוני החישוקים שמתפוקקים לכל עבר ממה שנותר ממנו. אחרי שה"עם" הזה הוכיח שהוא יודע לקמבן כל נורמה וחוק, הגענו לשלב שבו כל העם כאיש אחד מתעלם מהוראות הממשלה וההיגיון הרפואי, ועושה לפני פורים ולקראת פסח סדר קורונה לעצמו. למה? "ככה. ומה תעשו לנו?". הרי כך בדיוק נוהג המנהיג של העם.

בדרך כלל, במצבי קיצון, עם ואנשיו זקוקים למנהיג ראוי, והכל מתיישרים לפיו. לרוע מזלנו גם עכשיו מתיישרים לפי המנהיג. יש לנו עסק עם בריון מבוהל שמניף זרועות לכל עבר כאילו היה שבשבת משובשת, מכה באויביו האמיתיים והמדומים, מקמבן לעצמו טובות הנאה ומתחמן מה ירוויח מהקורונה. אז למה שכל אזרח לא יקים ועדת חריגים מטעם עצמו, אם הממשלה עצמה מתפקדת כמו ועדת חריגים? אם בחסות בנימין נתניהו ומירי רגב פועלת ועדת חריגים שמחריגה – על פי פרסומים - את המקורבים?

לידיעת פרופ' גליה רהב, כשמדיניות השוחד, הרמייה והפרת האמונים היא הנורמה המנהיגותית, אין שום סיבה שהעם הקרוי עם ישראל לא יאמץ אותה כמות שהיא.

מנהיג יכול להזחיל את עמו בדרך לגאולה בשבעה מדורי גיהינום והם ילכו אחריו. לטוב ולרע. דונלד טראמפ הוא יציקה אותנטית אחת של אישיות ילדותית גבולית, וזה היה סוד קסמו. מה שאתה רואה זה מה שיש, ומיליונים האמינו באמת שלו אף על פי שהייתה לגמרי אינפנטילית ורצופת שקרים מוכחים. כך גם נתניהו. ברור לכולם שאחד בפה אחד בלב, שימינו לא יודעת משמאלו, ועדיין יש לו קשר אמיתי עם "העם", שאותו הוא מוליך לתהום.

# # #

לפחות יהיה לנו מוזיאון שינציח את הגרנד פינאלה של עמנו. בשבוע הבא אמור להיפתח, חגיגית, בטח חגיגית, מוזיאון העם היהודי. בתל אביב כמובן, שהיא כרם דיבנה של ימינו. אפילו הנשיא ג'ו ביידן משתתף בשמחתו של העם הנבחר, והוא מדגיש במכתב מיוחד את הקשר העמוק שלו לעם ולמנהיגות היהודית. "בלבי שמור מאז ומתמיד מקום מיוחד לעם היהודי ולתולדותיו", כתב ביידן, "ובשנות פועלי הארוכות היה לי הכבוד להיפגש ולעבוד עם כל ראשי ממשלת ישראל, מאז גולדה מאיר".

אני לא יודע אם כבוד הנשיא האמריקאי ער לעובדה שבממשל נתניהו הואץ בישראל תהליך של לבנוניזציה דוהרת, וכי ישראל כיום היא תערובת של מריטוקרטיה, דיקטטורה ותאוקרטיה, וכי המהלך הגדול של הקמת מדינה לאור חזון אחדות ציונית וכור היתוך התחרבש קשות.

מדי פעם היו ניצוצות של חזרה ל"אחדות". בעיקר בעתות מלחמות, ניצחונות של מכבי ת"א, זכייה באירוויזיון או חיסול פלסטיני בכיר. עדיין, ברמת הקיום, אנחנו נישאים על גבי חומה צבאית, בועה הייטקיסטית ושרידים של מערכת חוק ומשפט - אלא שמדובר ברפובליקת בננות, ובואו ונודה באמת - נכשלנו.

# # #

ולקינוח, ילדים, לקראת הבחירות הבעל"ט והנצחת הכישלון, נעסוק בשירה ובמשוררים, בשירי עם ובעם עצמו. מבקרי ספרות ושירה אומרים שפריטה על מיתרים רגישים של משורר עשויה להפיק צלילים מרוממי נפש, כמו גם נבואות חורבן. ומי אם לא משוררנו הלאומי חיים נחמן ביאליק היטיב לתאר נפש יהודי הווווווומיייה. מי אם לא משוררנו הלאומי ראה, התפייט, חווה וחזה עם מי יש לו עסק. שירתו שיקפה במדויק את אורחו ורבעו של "עם ישראל".

התוצאה לא משהו: "אכן חציר העם" כתב ביאליק והסביר בדיוק למה התכוון המשורר: "ובשאון עם אוויל סביב אלילי הפז (...) אכן נבל העם מלא נקלה ורוש, כולו רקב ומסוס מכף רגל ועד ראש". האמת, שום דבר שאנחנו כולנו לא חווים מהיכרות אישית. טוב, לא כל אחד באורח אישי, זה רק ה"עם" שיושב בציון ומוכיח שלאזרחים במדינה הציונית אין לא זכות ולא הצדקה להיקרא עם. ובנוסף, ודאי שאזרחי המדינה לשבטיהם הם לא ה"עם היהודי" בהגדרת הרבנות וממשלת הימין מלא מלא.

זו גם לא המדינה היהודית בהגדרת הרבנות וממשלת חוק הלאום מלא מלא. לא רק בגלל ההקשרים הגזעיים והגזעניים ולא רק בגלל חוקי ההלכה או המדינה, אלא בעיקר בגלל הברדק. בגלל הכאוס הססגוני והאלים בישראל, שהופך את המושג המקובל "עם" ו"לאום" לאיש הישר בעיניו יעשה, יד איש באחיו ושבט מייסר שבט אחר בשבטים ובעקרבים. בעצם זו גם מדינה שלא ממש מתפקדת ואכן חזיר העם.

אומרים שביאליק התכוון לעם ישראל בגלות, ובאמת, העם בישראל מחזיר את עטרת הגלות ליושנה. כל הארץ גטאות גטאות, פינסק ומינסק, רבאט והרי האטלס, מלכות דוד ושלטון אחאב ואיזבל - חזרנו אליכם שנית.

ההתחלה דווקא הייתה מבטיחה. חיים חפר, משורר ההגמוניה האשכנזית, שורר "להרים כוס לחיי העם הזה, העם הזה שכמה טוב שהוא כזה, הרימו כוס אל מול הנוער שעמד אל מול האש לבני תימן, לבני אלג'יר, לבני הייקים, לבני עקיבא ולבני הדיסקוטקים, העם הזה מתי נחלץ הוא לעזרה, כשהוא רואה שיש אתגר או יש צרה, אין מפלגה אז, אין סיעה אז ואין סקטור, ומן היעד לא תזיז אותו בטרקטור!".

מכאן נטל את ההובלה אלי לוזון עם הלהיט הלאומי שמשקף באורח לירי, עדין ופיוטי את מצבנו דהיום: "איזו מדינה, איזו מדינה (...) אין כבר עבודה, הקופה ריקה, אין ממה לחיות, בכנסת הם יושבים, עלינו הם עובדים (...) לנו כבר נמאס, דפקו לנו עוד קנס, יש לנו שרים, רק כיסא רוצים, לא עושים דבר ורק מבטיחים, איפה השוויון, איפה החזון, איפה המוסר, איזה ביזיון". איזו מדינה.