מרב מיכאלי
מנהיגה. זו דעתם של מנהלי הקמפיין של מפלגת העבודה. הקביעה החד־משמעית כתובה בגדול על שלטי החוצות, והיא טעונה עדיין הוכחה. מפלגת העבודה, שחזרה אלינו מעולם המתים עם סקרים מחמיאים שלפיהם היא עוברת את אחוז החסימה, בוחרת להדגיש בפרסומים של מערכת הבחירות רק את נוכחותה של ח"כ מרב מיכאלי, תוך התעלמות - לפחות לפי שעה - משאר המועמדים. לא ברור אם זה נעשה משום שמועמדת מספר 7 ברשימה, אבתיסאם מראענה, עלולה להבריח מצביעים רבים, ולכן מיכאלי בוחרת שלא לחשוף ברבים את העשירייה הראשונה ומעדיפה להבליט רק את עצמה.
בעבודה חוששים, ובצדק, שאם ההתבטאויות מעוררות המחלוקת של מראענה יתפוצצו בפרצופה של המפלגה ביום הבחירות, הן עלולות להשאיר את הכנסת ה־24 ללא מפלגת שמאל. זה יכול לקרות אם העבודה ומרצ לא יזכו באמון הבוחרים, ולא יצליחו לעבור את אחוז החסימה. במפלגת העבודה חוששים פחות ומעודדים מהסקרים, ובמרצ עדיין לחוצים.
בזמן שמראענה היא הדגל האדום של מפלגת העבודה, ח"כ ניצן הורוביץ הוא הדגל האדום של מרצ. דברים שאמר יו"ר מרצ בערוץ 13, שמהם השתמע שהוא מביע תמיכה בהחלטת בית הדין בהאג לחקור את מדינת ישראל על פשעי מלחמה, עוררו תגובות קשות ויקשו על המפלגה לעלות אל מעל אחוז החסימה. מדובר באמירה שהורוביץ מאמין שהייתה צריכה להיאמר עוד לפני הבחירות, אלא שלא בטוח שהוא קלע לדעתם של המצביעים.
קשה לדעת מהי הדחיפות שבגללה בחר הורוביץ לשחרר את האמירה בתקופה כה קריטית עבור מפלגתו. ייתכן שמדובר בכוונה ברורה לבדל את תנועתו ממפלגת העבודה, אך האמירה לא תועיל, וכך גם ההתבטאות מעוררת המחלוקת של ג'ידא רינאוי זועבי, מס' 4 ברשימה, שהודיעה שתימנע בהצבעה על חוק טיפולי המרה, משום שמדובר בנגע שיש לבער אותו. שתי ההתבטאויות שנאמרו בסמיכות זו לזו, לא מקילות על מרצ, שעל פי הסקרים נמצאת על הקרשים.
זוכרים את האמירה של הורוביץ ש"כל מפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה צריכה לפרוש"? מעניין אם הוא יאמץ את ההצעה, שהוא הציע לאחרים, אם הסקרים אכן יוכיחו שלמרצ אין סיכוי להיכנס לכנסת.
פרופ' ירון זליכה
מצויד באגו מפותח. זו כנראה הסיבה לכך שהוא עדיין ממשיך במרוץ, אף על פי שכל הסקרים מלמדים שאין לו סיכוי לעבור את אחוז החסימה. גם הודעתו של פרופ' יורם יובל, מס' 3 ברשימתו, שלפיה יסיר את עצמו מרשימת המועמדים אם הרשימה הכלכלית לא תעבור בסקרים את אחוז החסימה עד אמצע החודש - לא שכנעה את זליכה לשנות את החלטתו.
פרופ' יובל נמצא ככל הנראה במיעוט. מרבית החברים ברשימה הכלכלית מאמינים שזליכה צריך להמשיך עד הסוף. הם מנמקים זאת בכך שמרבית תומכי הרשימה משתייכים לימין. לדעתם, טענתו של יובל שהמשך ההתמודדות תמנע את החלפת נתניהו, אינה עומדת במבחן המציאות.
זליכה לא דופק חשבון. כשנפתלי בנט יצא בקמפיין שקרא למצביעי המפלגה הכלכלית לעבור לימינה, הוא לא נשאר חייב וכינה את בנט שרלטן, והזכיר לו שכשר הכלכלה הוא יכול היה להוריד את יוקר המחיה, אבל לא עשה כלום. זליכה גם מאמין שסער ולפיד משתוקקים שהוא יהיה שר האוצר בממשלתם. לשבחו ייאמר שהוא מציג רקורד כלכלי מרשים, שכולל בצד הצלחות מרשימות גם אינסוף עימותים, שבמרביתם ניצח.
מי שהזדרז להמר וכנראה צדק הוא האלוף במיל' דני יתום, ראש המוסד לשעבר, שבהחלטה אמיצה ולא מקובלת בפוליטיקה החליט לעצור את הסוסים ולא להתמודד בבחירות הקרובות, לאחר שכל הסקרים ניבאו שאין למפלגת הגמלאים בראשותו סיכוי להיכנס לכנסת.
בקרוב מאוד נדע מה כוחם האמיתי של הסקרים, ומי מהשניים קיבל את ההחלטה הנכונה. האם זה יתום שהאמין לסקרים ופרש מהמרוץ, או זליכה שבחר להתעלם מהסקרים, והמשיך עד הסוף בניגוד לכל התחזיות.
תשדירי הבחירות
הפכו לסרח עודף מאז כניסת הרשתות החברתיות. מה שהיה בעבר במה ראויה למפלגות הגדולות שהציגו בתשדירים את מצע הבחירות שלהן, הפך בתקופה שבה מצע בחירות הוא לא מסר, למנוף שבאמצעותו ניתן להכיר ראשי רשימות קטנות שמרביתם עילגים, ואחרים שמצליחים להעלות חיוך בדרך שבה הם מבקשים לשכנע אותנו להצביע עבורם.
אני זוכר את הימים שבהם חיכינו בקוצר רוח לתשדירי הבחירות בטלוויזיה, שהושקעה בהם יצירתיות מרשימה. התשדירים צולמו בסודיות באולפנים ששכרו הרשימות, מה שהגביר את הסקרנות. שתי המפלגות הגדולות, הליכוד והעבודה, נהגו לוותר כל אחת על מחצית מזמן השידור שהוקצב להן כדי לערוך עימותים בין ראשיהן, ואותם עימותים זכו לים של פרשנויות בכל העיתונים.
אני מציע לחדש את העימותים. בנימין נתניהו ויאיר לפיד התעמתו יותר מפעם אחת על במת הכנסת, ואין סיבה שהם לא יעשו זאת גם במסגרת משדרי הבחירות בטלוויזיה. לפיד הציע לנתניהו יותר מפעם אחת לבוא לעימות, ונתניהו הבטיח לשקול את האפשרות. אם העימות אכן יתרחש, זאת תהיה זריקת מרץ למערכת הבחירות המנומנמת, שתשדירי הבחירות שלה מעוררים לא יותר מפיהוק.
גליה עוז
בתו של הסופר עמוס עוז היא אישה אמיצה. אני מאמין לכל מילה שלה. מיותר לבקר אותה על כך שבחרה לחשוף את מה שעבר עליה בחברת אביה רק לאחר מותו. זכותה לבחור את עיתוי הפרסום שמתאים לה, ואין בכך להוריד מעוצמתם או מחומרתם של דבריה.
אמה ואחיה של גליה עוז במבוכה. קשה לי להאמין שהם הכירו עמוס עוז אחר, וסביר יותר להניח שהם מעוניינים שאנחנו לא נכיר עמוס עוז אחר. אין הרבה נשים אמיצות רבות כמו הסופרת גליה עוז, ואין זה אומר שבבתיהם של אישי ציבור, נבחרי ציבור, אומנים ואנשי תרבות וחברה לא התנהלה או מתנהלת מערכת יחסים דומה. ההערכה היא שהצעד האמיץ שאותו נקטה ישפיע על מי שנמצאים במצוקה דומה לנהוג בדרך דומה.
ביקשתי לשמוע את דעתה של רות רזניק, כלת פרס ישראל, מייסדת ויו"ר עמותת "לא לאלימות", מי שהקימה את המקלטים לנשים מוכות. רזניק אומרת במפורש, על סמך ניסיונה עם אלפי נשים וילדים שבהם טיפלה, כי איש אינו ממציא דברים שהתרחשו בילדותו. לא ביחסיו עם הוריו, ולא כאשר מדובר בפגיעות נפשיות שספג מעובדי הוראה, או מילדים שהתעללו בו בצעירותו. לכן רזניק מאמינה לחלוטין לגליה, ולדעתה כל מה שהיא כתבה נכון ומדויק.
[email protected]