התקשורת מתלוננת על שעמום ממערכת הבחירות הבאה עלינו לטובה, כאילו שהכל רגוע וידוע מראש. אבל כש-47% מהמצביעים אומרים שיש סיכוי שעוד ישנו את דעתם עד שיגיעו לקלפי, כנראה שהמילה הנכונה יותר היא מיאוס.
מילא כשהלהג התעמולתי מגיע אחת לארבע שנים, אבל כשהוא חוזר בפעם הרביעית אחרי שנה כאוטית של קורונה, כבר אי אפשר לשמוע יותר. זה כמו שידור חוזר של שידור חוזר של לקט. כמו גרה שנלעסה ונבלעה ושוב עלתה. על אחת כמה וכמה כשהסבירות לסבב חמישי גבוהה כל כך.
המיאוס הפוליטי אינו נחלתו של מגזר מסוים. אף על פי שמבחר המפלגות גדל מאז הסבב הקודם, לרבים יש תחושה שאין למי להצביע. בציונות הדתית, למשל, יש מי שאומר שבנט ממורכז מדי, לעומת סמוטריץ׳ ובן גביר שהם פרחחים קיצוניים מדי, מה שמעורר געגועים למיצוב הישן והטוב של המפד"ל.
במגזר החרדי לכאורה כולם מצביעים לאופציה האפשרית היחידה, אבל מעל רעש הסקרים מרחפים הלקחים מהשנה החולפת. התמותה במגזר הגיעה לפי ארבעה מכלל האוכלוסייה הכללית, ו־56% מהתלונות על גזענות ב־2020 היו של חרדים, שסבלו מיחס משפיל ומדעות קדומות. חלקם מבינים את השלכות הקומבינות והבלוקים של הייצוג הנוכחי בכנסת, ועוד נראה עד כמה הם ינהרו לקלפיות.
החרדים הם גם המנוף לאלקטורט המשתנה של ליברמן. מנציג העולים הימני הוא הפך לפני שנתיים ללשון המאזניים בין הגושים, ואילו עכשיו הוא מהווה את המפלט היחיד עבור חילונים שאין להם למי להצביע. מי שלא מבין מי לעזאזל מצביע לליברמן, כנראה לא התעמק בסקרים, שהראו שאפילו 52% ממצביעי הימין מעדיפים שהמפלגות החרדיות לא יהיו שותפות בממשלה הבאה.
הייאוש הערבי
בהיבט מסוים, הכי כיף להיות ביביסט. יש למי להצביע, הכל נפלא ושרק ימשיך ככה, ואם צריך עוד שמונה מערכות בחירות ושבע ממשלות מעבר - שיהיה. אבל לא כל מצביעי הליכוד הם כאלה. מי שהצביע ליכוד כי מאס בפלונטר הפוליטי וחשב שנתניהו הוא היחיד שיצליח להרכיב ממשלה, כבר הבין שמתוך כל ההבטחות המופרכות אין מופרכת יותר מההבטחה להצביע ליכוד למען ממשלה יציבה.
כדי לפצות על הנוטשים, אין פלא שבליכוד מחזרים פתאום אחרי קולות הערבים. אבל בכל מה שקשור לשאלה "למי לעזאזל אני אמור להצביע", המגזר הערבי הוא החבוט מכולם. הוא כפול בגודלו מהמגזר החרדי, אבל לא מגיע לקרסוליו בהישגים. לכאורה הוא מחוזר על ידי רבים: מרצ, המשותפת, רע"ם ואפילו הליכוד, אבל בפועל הוא חסר אונים. רצח הנערים בג׳לג׳וליה השבוע, שכל פשעם היה שישבו מחוץ לביתם, הגדיש את הייאוש המגזרי נוכח הפשיעה הגואה. אבל מי עוזר להם בפועל? התושבים מפחדים לדבר, והשוטרים מפחדים להיכנס לשם.
הרצח הזה הוא תמרור מדמם בפני מי שמתיימרים לייצג את החברה הערבית. מצד אחד, היא משופעת בפרובוקטורים חסרי תכלית שמתחלפים מדי תקופה, כמו זועבי ויזבק. מהצד השני, הליכוד משחקת בה כאילו הייתה רעשן - פעם כאמצעי להפחיד מצביעים ימניים, ופעם כאמצעי לפצות על מצביעים שנטשו תוך הבטחות ציניות של אבו יאיר, שאין שום כוונה לקיים אותן.
המרכז המפוזר
כרגיל, הכי הרבה תלונות נשמעות מהמרכז־שמאל, שמנסה לצלוח את הבחירות עם שברי ההצלחה ההיסטורית של כחול לבן. לא פשוט לעמוד על ההבדלים בין המפלגות, וגם לא פשוט להבין מהי, בעצם, האלטרנטיבה הפעם.
כדי לבדל את עצמו מהעבודה, ניצן הורוביץ חתך שמאלה חזק השבוע, עם אמירות שנשמעות הזויות לאוזן הישראלית הסבירה. אבל יודע צדיק נפש בהמתו, ויודע הורוביץ שקיים קהל מצביעים קטן ועצבני שמה לעשות - עורג לחקירות בהאג. אם מיכאלי הולכת חזק על הטיקט הפמיניסטי, אז הורוביץ צריך להתמקד בקומץ ערבים מיואשים, בשיירי השמאל ההזוי ובלהט"ב. עצוב, אבל זה מה שנשאר מהכותרת היומרנית של "מפלגת זכויות האדם", וזה מה שיאפשר לכבוש איכשהו את פסגת אחוז החסימה.
במה שקרוי "המרכז" אין המשכיות שמאפשרת הצבעה אוטומטית, ולכן הבחירה דורשת לא מעט חשיבה. המפלגה הגדולה שהבטיחה אלטרנטיבה שלטונית רק לפני שנה איננה עוד, אבל המטרה של מצביעיה לא השתנתה - הם מעוניינים להחליף את השלטון הקלוקל ויהי מה.
כל מי שמצביע סער, בנט, ליברמן או לפיד, למעשה מצביע למען אלטרנטיבה. מתוך 35 המנדטים ההיסטוריים של כחול לבן, קצת יותר ממחצית הולכים ליש עתיד. אבל נראה שגם לפיד מבין שהאלטרנטיבה היחידה להחלפת השלטון היא קומבינציה כלשהי של סער ובנט עם ליברמן, כלומר מימין.
נתניהו שוב טוען שהוא רוצה להגיע ל־61 בידיעה שהסיכוי אינו גדול, כי במקרה הכי גרוע תהיה עוד ממשלת מעבר שתקנה לו זמן. בדיוק בגלל זה יש לא מעט היגיון גם בהצבעה לגנץ. הוא צריך להיבחר לכנסת כדי לוודא שאם לא תורכב ממשלה בקונסטלציה המסובכת הזו, הסכם ההחלפה שנקבע בחוק בכל זאת יתקיים. עוד קול למיכאלי לא ישנה את המפה, אבל דווקא קיומו של גנץ ישנה מאוד כתעודת ביטוח, למקרה שנמצא את עצמנו עם עוד ממשלת מעבר.
יש מי שטוען שזה "לא הגיוני" שגנץ יהיה ראש ממשלה עם קומץ מנדטים, אבל ההיגיון כבר מזמן לא מנת חלקנו במערכת הפוליטית שהתקלקלה. האם הגיוני לצאת לארבע מערכות בחירות תוך שנתיים? או להפר את הסכם הרוטציה רגע אחרי שנחתם, ולא להעביר תקציב מדינה בעת משבר כלכלי, ולעשות הכל כדי לא לקיים ממשלת חירום, שלא לדבר על התעלמות מהצורך הברור כל כך לאחד את העם? למצביעי המרכז אין הפעם אלטרנטיבה שלטונית ברורה להצביע עבורה כפי שהייתה בפעם שעברה, אלא רק דרכים אחרות להשיג את אותה המטרה.
ההצבעה אינה אוטומטית או פשוטה בסבב המתיש והמיותר הזה, אבל זה לא אומר שאחוז ההצבעה יהיה נמוך. כרגע נראה שמה שיוציא רבים מהבית ביום הבחירות הוא לא האידיאולוגיה הבוערת או האמונה שיש אלטרנטיבה מדהימה באוויר, אלא המיאוס. המיאוס מהמצב שאין ערובה שלא יימשך, כשהכאוס יהפוך לאטו מזמני לקבוע. מדינות רבות סביבנו התדרדרו לכאוס, אבל אנחנו אמורים להיות שונים. חכמים יותר. אור לגויים.
כך שאומנם אין אלטרנטיבה זוהרת באוויר, אבל במקום להסתנוור מזהרורים מסולפים אפשר להסתפק בהצבעה לאלטרנטיבה היחידה שתוכל לשים סוף לכאוס. לא תקום כאן שום ממשלת חלומות, אבל היא תעשה את שלה גם אם כל מה שתשיג במהלך כהונתה יהיה שינוי השיטה שהפסיקה לעבוד.