לדבר הזה חייב להיות שם. אם לא ב־DSM, התנ"ך של הפסיכיאטריה, אז לפחות באיזה ספרון שמתאר נטיות מוזרות. אף פעם לא סיפרתי על זה בקול רם, אבל אני חושדת שהסוד שלי גלוי לכולם. אני נקשרת לחפצים.
מילא שאני נקשרת לבני אדם ושומרת אמונים גם לגרועים שבהם, אבל לחפצים? מי זה שאמר שיש עת לכל חפץ. הביאוהו לכאן. אני כבר אסביר לו שחפץ הוא על־זמני: זה הז'קט שנעמי הביאה לי מאמסטרדם כשהיינו בנות 17. וזה הג'ינס, של חברת Lee, שהיה של אבא שלי, עוד בימים ששוגר מלשכת גיוס ירושלים לאכול, בטענה שאי אפשר לגייס תת־משקל כמוהו. איך יצאתי מאבא כזה, זו שאלה טובה. למה אני סבורה שיום אחד הג'ינס הזה יעלה עליי, זו שאלה עוד יותר טובה.
השולחן היה של סבתא של י', וסבתא של י', כידוע לכל, נהגה אומנם להביא מתנות מוזרות כמו נעליים חד־פעמיות וכובעי אמבטיה מבתי מלון בחו"ל, אבל טעם משובח היה לה. "פיינשמקרית", היו אומרים עליה, "מזהה פינס". וישנה גם השמיכה הראשונה שהייתה של הבן הגדול שלנו, והכובע הראשון שקניתי לבן הקטן כשיצאנו מהפגייה. ופתקים, כל כך הרבה פתקים וגלויות: מבית הספר, מקורסים בצבא, מפרידות כפויות מחברות וחברים שטסו ללמוד בעולם הגדול, והינומה מהחתונה, כי מי לא צריכה הינומה בארון למקרה שיצוד אותה איזה חתן באמצע ההליכה בין המטבח לפינת המחשב.
אני יכולה להמשיך עוד ועוד ולמלא את הטור הזה במאפייני ההפרעה הסודית-לא סודית שלי. לא סודית, כי זו הפרעה שתופסת מקום, והרבה. אני די בטוחה שהעובדה שבבית שלנו אין מספיק ארונות, בוודאי ביחס לשטח הבנוי, היא פרי מזימה של י' הגדול, שבנה על זה שאשחרר חפצים לדרכם. במקום זה הוא קיבל את הג'ינון שלי בצורה אחרת: ארונות דחוסים יותר. הרבה הרבה יותר. מי היה מאמין כמה כבשים יכולות להיכנס לשטח מרעה כה צר.
*
לאחרונה אני מרגישה שמשהו בהפרעה הזו מתחיל להיסדק. שיהיה ברור: לי ההפרעה הזו לא מפריעה, אבל לסובביי כן. קצת כמו בבדיחה על ההוא שהרופא שואל אותו אם הוא סובל מגזים. "סובל?", הוא עונה לרופא בפליאה, "מי סובל? אני דווקא נהנה".
לזכותי אומר שזה גנטי. ההורים שלי כאלה, וגם דור לפניהם הצטיינו באגרנות. אצל סבא שלי, למשל, זו הייתה אגרנות של אנציקלופדיות שהוא נהג לתפור להן בבית המלאכה שלו לתיקים חליפות הוט קוטור. למינציה של סבא שלי, שיהיה ברור, הייתה יכולה לשרוד כל מתקפת אטום. והנה אני שוב נגררת לסיפורים על חפצים, וייתכן מאוד שבעין שלי נקווית דמעה, כי מה שאני הולכת לספר, זה שלאחרונה, בעקבות הערות חוזרות מהילדים שלי ובעקבות מפגש עם אישה שאני מאוד אוהבת, קרה משהו.
"תגידי", אמרתי לה כשישבנו אצלה בבית, "מה נסגר עם הסרקופג הזה שתקוע לך בסלון?". ארשת הפנים שלה השתנתה מקצה לקצה. אופס, נגעתי בעצב חשוף. "את מתכוונת למזנון? באמת נראה כמו סרקופג. אל תשאלי", ענתה, "את זה בעלי קיבל מההורים שלו. גם הילדים משתגעים ומעירים לנו. הם אומרים שהם מתביישים להביא אורחים. זה כבר מתפרק, אבל הוא מתעקש להשאיר את זה בבית. הוא קשור לזה רגשית. תראי כמה שזה מכוער".
על מכוער או יפה אפשר להתווכח. יש מעט מאוד דברים שהכיעור שלהם הוא חד־ערכי. אני התעכבתי על משהו אחר. על זה שבגלל סנטימנטים שקופים, הדבר הזה תקוע לה בסלון. והדבר הזה, מה לעשות, לא שקוף בכלל. מי כמוני יודעת. הילדים הרי לא מפסיקים להעיר לי על זה.
אז סיימנו את הקפה, נפרדתי ממנה יפה והלכתי הביתה. בארגז אחד אספתי ערימה של בגדים יפים־יפים שגם אם אעבור כריתת חצי גוף לא אצליח להשתחל לתוכם. בשני ערמתי קופסאות עם נעליים שלא נעלתי מעולם וכפי הנראה לא אנעל. בארגז השלישי - כלי הגשה חדשים. נראה אל מי יגיעו. "ישן מפני חדש תוציאו!", עמדתי מעליהם וציטטתי בפני הילדים. "לא צריך חדש!", ענו לי בדואט, "העיקר שהוצאת. הגיע הזמן". מתוך הארון קרץ אליי זוג ג'ינס של Lee. יש גבול למה שאני יכולה לשאת ביום אחד.
קריאה ראשונה
"מה קרה? איך להתמודד עם אירועים קשים מהחדשות", הוא מסוג ספרי ההדרכה להורים וילדים שהייתי מצפה שייוולדו בישראל רוויית המאורעות הדרמטיים, אבל לא כך קרה. חתומה עליו פסיכולוגית הילדים האמריקאית ד"ר דון יובנר, שיוצאת מתוך מחשבה שלהורים יכולה להיות שליטה על אילו אירועים לדבר עם הילדים וכמה מידע יספקו להם. אף שההנחה אינה מביאה בחשבון את העובדה שילדים רבים גולשים ברשת וחשופים להמון דברים, הספר עושה עבודה נהדרת בהקניית כלים ומלווה את הקוראים (6־12) צעד אחר צעד עם הסברים נהירים בתרגומו של ארז אשרוב. ממעוף ציפור יובנר מתארת מצב שבו משהו רע קרה, ממשיכה להסברים על מצב הכוננות הגבוהה של המוח בזמן פחד, עוברת לעצות ולשיטות ליצירת תחושת ביטחון ושייכות - מתרגילי נשימה ועד איסוף מידע שיכניס את הדברים לממדיהם הרצויים, וכך הלאה. בשורה התחתונה: ספר מתנה לכל ילדה או ילד בעלי סף רגישות נמוך וערנות לסביבה.
"מה קרה?" ד"ר דון יובנר, איורים: קארה מקהייל. הוצאת כתר. 72 שקלים
המלצתרבות
"עושים (אי) סדר", כיתת אומן לנוער, תפגיש את המשתתפות והמשתתפים עם רונה קינן (בתמונה), שעלתה על הבמה בגיל 18 ומאז לא ירדה. הזמרת־יוצרת־כותבת תנגן ותספר על אחורי הקלעים של השירים, על הדרך האומנותית שעברה, ואיך היא שומרת על תנועה אחרי שישה אלבומים ולמעלה מ־20 שנה על הבמות.
בית אבי חי, 24.3, 20:00. ללא תשלום, ההרשמה באתר