בשבוע שעבר, כשצעדתי ברחוב וראיתי את בתי הקפה פתוחים ואת האנשים עומדים בתור ונחמדים זה לזה, כאילו גילו את העולם שנותר עומד על תלו אחרי הפצצה, זמזמתי לעצמי את השיר של אריק איינשטיין "החיים עוד לא חזרו למסלולם". אחר כך המשכתי לזמזם את השורה הבאה בשיר: "הפצעים עדיין לא הגלידו, אולי זה יישאר כבר לעולם".
המנגנון האנושי של רובנו הוא הישרדותי. בעתות מצוקה אנחנו מתגייסים בכל כוחותינו להתרגל למצב החדש. מהן ההשלכות ארוכות הטווח לשנה הזו שטלטלה את כולנו? אני מניחה שמחקרים שייעשו בעשורים הקרובים ינסו לנתח את מה שהקורונה עשתה לאוכלוסייה המבוגרת ואת מה שגרמה לבני הדור הצעיר. בינתיים, גם מי שהצליח להדחיק היטב את המצב מתחיל להרגיש שהפוסט־טראומה מתחילה לצוף. פתאום יש לו"ז, פתאום יש פומו. רגע, שגרה, אני אוהבת אותך, אבל תני לי דקה להתרגל אלייך שוב.
בזמן כתיבת שורות אלו החזרה לשגרה נמשכת, בלי הגבלות חדשות או תאריך תפוגה לחופש. אבל אל תתפסו אותי במילה. יכול להיות שעד שהגיליון הזה יראה אור ינחתו עלינו הנחיות חדשות לפסח. בינתיים אפשר לומר שהחיים חזרו פיזית למסלולם. אני תקועה מדי יום כמעט שעה בפקקים באיילון, לא מוצאת ספסל ריק לשבת בו באוטובוס, אפליקציית המוניות לא מוצאת לי נהג פנוי, ואפילו לעשן סיגריה מחוץ לבר אי אפשר, כי המקום מפורק עד אפס מקום.
אנשים מתעקשים לפגוש אותי פנים מול פנים, לא לפני שהם שואלים בעקיפין לפי איזה תו אני פועלת. מדי פעם אני נאלצת לסרב ולומר למי שמתעקש לארגן אירוע המוני עם הטייטל המפוברק "תחת ההנחיות", שאני עדיין לא מרגישה בטוחה מספיק להיות בתוך התקהלות. שגם 50 איש מרגיש לי עמוס מדי. שאחרי שנה של ריחוק חברתי מלחיץ אותי שאנשים רוצים ללחוץ לי ידיים או להתנשק בשתי הלחיים. זו לא הקורונה כמו אי־הנעימות שבאינטימיות הכפויה. עד שנגמלנו מזה, ועכשיו שוב חזרה הדילמה אם מנשקים פעם אחת, פעמיים או שנפלנו על אלה עם השלוש. איזה עם אוהב אנחנו, מנשק פנים אל פנים אבל תוקע סכין בגב ברשת.
השאלה שנשאלת בכל מפגש חברתי בימים אלה היא "את מהמחבקים?". אני עונה שלא, אף על פי שעקרונית אני כן. אם היה משהו שמאוד חסר לי בשנה האחרונה זה המגע עם אנשים שאני אוהבת. אבל הגעתי למסקנה שברוב המקרים עדיף רק לומר שלום. בפרט בעידן שבו שלום היא כבר לא מילה גסה.
כשהייתי בת שלוש רשמו אותי הוריי לגן. אחרי שלוש שנים בבית כילדה יחידה ומפונקת היה לי מאוד קשה לחלוק את תשומת הלב עם ילדים אחרים בגן, וההתאקלמות הייתה קשה. "הסתגלות", בתחילת שנות ה־80, לא הייתה מילה שגורה בלקסיקון החינוכי בגני הילדים, ואני זוכרת את אבא שלי מתחבא בלית ברירה מאחורי עץ בחצר הקדמית של הגן ומדי פעם מציץ כדי לראות שאני לא צורחת את נשמתי כמו צאן בבית המטבחיים (כך כנראה חשבתי) המכונה גן.
לאחרונה שוטטתי ברחוב דיזנגוף הסואן. היה שמח וגם קצת קשה להתרגל שוב להמולה האנושית שהגיעה מולי. באינסטינקט של רגע חזרתי לגיל שלוש ולהלם מכך שיש עוד ילדים בעולם הזה חוץ ממני. חיפשתי את אבא שלי מאחורי העץ ומשלא מצאתי אותו והבחנתי בעדר של אנשים דוהר לכיווני במהירות, עברתי לרחוב צדדי וצעדתי לבד הביתה.
ביום הראשון שבו נפתח העולם ישבתי בארבעה בתי קפה שונים. פגישות העבודה שהפכו אינטימיות מהרגיל על ספסלים בפינות רחוב, חזרו להיות רשמיות, עם כיסא ומלצרית וכוס קפה מחרס עם ידית קטנה מדי שאי אפשר להכניס לתוכה את האצבע ולאחוז בה כמו שצריך. הפעם אני לא מתלוננת, לא על הידית ובטח לא על התינוק הבוכה שהתיישב מאחוריי והזכיר לי שהיו בשנת 2019 רעשי רקע ציבוריים, שבכלל שכחתי שהם קיימים. הוא לא אשם ובטח לא האמא, וזה בסדר. את הקטנוניות נשאיר לתקופה אחרת, שבה נהיה בטוחים שאנחנו חופשיים לגמרי ולנצח, אם בכלל זה יקרה אי־פעם.
אם יש משהו שהתקופה הזו חידדה, זה שבריריות החיים, המובן מאליו שהוא בכלל לא מובן מאליו והזכות הבסיסית לחירות אישית, עוד מונח שלא נתנו עליו מספיק את הדעת בזמן אמת. מה שמסקרן אותי היום, מלבד השאלות הגורליות מה יהיה עם הבחירות ואם אנחנו באמת הולכים לחגוג את פסח עם המשפחה, הוא האם יהיה למישהו במדינה הזו אומץ לעשות חשבון נפש אמיתי בזמן אמת, ולא בעוד 30 שנה כשייפתחו הפרוטוקולים.
