שיטת הממשל נשברה, וכל שנותר זה לעשות את הדבר הנכון בזכות שלנו

מפה לשם, שימו לב מה קרה לנו אחרי שנתיים מטורללות. לפני שנתיים ידענו שראש המפלגה הגדולה הופך לראש הממשלה, ועכשיו אנחנו יודעים שייתכן שראש הממשלה הבא יהיה זה שיקבל 12־13 מנדטים ויעמוד בראש המפלגה השלישית בגודלה. נפתלי בנט, למשל, כבר מריח את הבית בבלפור מקרוב, ולא רק שזאת נראית לנו אופציה נורמלית, גם יש לה סיכוי לא רע.

לפני שנתיים ידענו שבחירות יש כל ארבע שנים, אלא אם כן קורה משהו דרמטי. היום אנחנו יודעים שאחרי הבחירות יש סיכוי טוב לעוד ממשלת מעבר ועוד סבב בחירות, אלא אם כן יקרה משהו דרמטי.

לפני שנתיים היינו מאשפזים את מי שהיה הוזה שאיתמר בן גביר ומנסור עבאס עשויים לתמוך באותה ממשלה. לפני שנתיים גם פרץ למציאות הפוליטית אחד, בני גנץ, וקיבל 35 ו־33 מנדטים מגוש משולהב, פעם אחר פעם, במשך יותר משנה. היום הוא נאבק כדי לעבור את אחוז החסימה, ועדיין, בהחלט ייתכן שבנובמבר - מתוקף החוק שיגבר על אין ספור קומבינות - דווקא הוא זה שיהפוך לראש הממשלה.

מחפשים היגיון, או לפחות איזושהי מסקנה? אז הנה אחת לגבי מה שקורה לשיטת ממשל שמכופפים אותה קצת יותר מדי: בסוף היא נשברת לך.
שיטת הממשל אינה הדבר היחיד שנרמס בדהירה הבלתי מתפשרת לעוד ועוד בחירות. בדרך, גם הסקרים הפוליטיים נכתשו עד עפר. למרות אי־הדיוקים, השימוש בסקרים רק הולך וגובר.

הם הפכו מכלי חיזוי מקצועי שניתן לסמוך עליו, לכלי מניפולטיבי עבור פוליטיקאים ולפיתיון קליקים עבור כלי התקשורת. יותר מזה - השבוע התברר שבליכוד ארגנו פעילים לשקר בסקרים כדי לעבוד עוד קצת על היריב, מתוך אמונה שאי־כיבוד הסכם רוטציה הוא לא תחמני מספיק. אחרי הבחירות, מן הסתם, כולם יירדו רצח על הסוקרים ששוב טעו, אבל לא יהססו להשתמש בהם ביתר שאת בפעם הבאה. מסקנה שנייה: עדיין מדובר בכלי החיזוי היחיד שיש לנו, אבל גם האפקטיביות שלו נשחקת כשנעשה בו שימוש יתר ציני ותועמלני.

# # #
מה עוד נרמס בדרך? דבר שולי בשם אידיאולוגיה. רבים עדיין משתמשים במילה הזו, אף שהמשמעות שלה התרוקנה מכל תוכן אמיתי. בליכוד של היום מדברים על ימין, אבל האידיאולוגיה היחידה היא פולחן אישיות. אם האישיות תגיד ריבונות וסיפוח - האוהדים יריעו; אם תכריז שמוותרים על ריבונות והולכים על שלום - הם יריעו שוב. האידיאולוגיה היא "מה שהוא אמר", גם אם יקרא לחבור למשותפת או לתנועה האסלאמית של רע"ם. גדעון סער ובנט הם אלה שלמעשה מחזיקים באידיאולוגיית הימין הליכודית של פעם, ורצים במפלגות אחרות רק כי לא התחברו לפולחן האישיות. ולמה הם לא רצים יחד? זה בטח לא בגלל הבדלים אידיאולוגיים.

מבחינה אידיאולוגית, יש עתיד היא התחליף הכי קרוב למפלגת העבודה הישנה והטובה של פעם, שלא ענדה בגאוותנות ערכי שמאל אולטרה־ליברלי עד זרא. כחול לבן אינה באמת שונה מיש עתיד במשנתה. העבודה של היום, לעומת זאת, משתמשת במותג המוכר של פעם כשהיא בעצם מציעה מרצ חדשה, וגונבת למרצ הישנה מצביעים עד כדי סכנת הכחדה.

אביגדור ליברמן השקיט רעיונות טרנספר והגביר רעיונות אנטי־חרדיים כדי לדבר למצביעים חדשים; ולמפלגות החרדיות מעולם לא הייתה באמת אידיאולוגיה אלא רק משנה פיננסית־עסקית. היחידים שיש להם אידיאולוגיה אמיתית, אם כן, הם איתמר בן גביר והמשותפת, קרי "הקצוות המטורללים".

מסקנה שלישית: זה מה שקורה אחרי שמסרבים לחבק את המכנה המשותף של המיינסטרים כדי לשרת את עתיד המדינה, ומחבקים את הקיצונים כדי לשרת את האינטרסים הציניים.

הציניות הפכה כל כך שורשית, שגם אין שום טעם להמשיך את מסורת הפתק הלבן. המחשבה שאזרח ישלשל אותו בקלפי ולמישהו יהיה אכפת היא אקטואלית בערך כמו שידורי התעמולה שמגיחים ממנהרת הזמן. ולמה באמת עדיין צריך ברייקים כאלה בעידן הדיגיטלי שבו התעמולה פורצת אלינו מכל עבר 24/7? עוד בזבוז משווע באדיבות כספי ציבור, אבל לפוליטיקאים פשוט אין זמן או רצון לעדכן את החוקים, הם מעדיפים להשאיר אותם חסרי רלוונטיות כדי לעשות מה שבא להם בפושים, במסרונים וברשתות החברתיות.