תזכורת לקראת הבחירות: לאחר שתיספר אחרונת המעטפות הכפולות, לאחר שיסתיימו משחקי הכוח על צביונה של הממשלה הבאה ולאחר שיחוטא המעון בבלפור, נתעורר לחיים האמיתיים. גם הממשלה הבאה, איזו שלא תהיה - ביבי אין, ביבי אאוט - לא תנהל אקסקלוסיבית את מדיניות החוץ והביטחון של מדינת ישראל.

הממשלה הבאה תוכל למרר לעצמה ולאזרחיה את החיים במדינה פנימה, או להיטיב איתם, היא תוכל לגנוב לעצמה כמה פירורי תהילה וכוח, או להבין שהיא אמורה לשרת ולא לרדות. יש עניין אחד שהוא מחוץ לשליטתה: היא לא תנהל את קטטת הדמים בינינו לבין לבנון, סוריה, איראן, עזה והגדה. זה גדול על כל ממשלה שתיבחר. מי שינהל את סוגיות החוץ והביטחון של ישראל יהיה העולם בהובלת הנשיא ג'ו ביידן.

ב"עולם" הזה, חרף מגרעותיו, יש מנגנון שעושה מאמץ לנהל את ענייני החברה האנושית באורח תקין יותר. הוא לא תמיד מצליח, אבל לא פעם, בימי רעב או מלחמות בלתי צודקות, אותו מנגנון מטיס רכבות סיוע אוויריות לאזורי מצוקה, ומטיל סנקציות על מדינות שמעורבות בפגיעה בזכויות אדם ופשעי מלחמה.

מבחינה זו העולם, ארה"ב והאו"ם הוציאו לישראל, היסטורית, כרטיס אדום, בדומה לכרטיס שהוצא לאיראן או לרוסיה, לסוריה ולמיאנמר. מבחינתם של ארה"ב, העולם והאו"ם, אין לישראל, לפני ואחרי הבחירות, שיקול הדעת והיכולת לעצור את הדימום במזרח התיכון. צוות ביידן הוציא לצורך העניין הצהרת כוונות רועמת: "אנחנו לא מאמינים שכוח צבאי הוא התשובה לאתגרי האזור ולא ניתן לשותפינו במזרח התיכון 'צ'ק פתוח' לניהול מדיניות העומדת בסתירה לאינטרסים וערכים אמריקאיים".

מילים כדורבנות, אבל איפה כאן הדורבנות? תנוח דעתם של כל מי שמצפה ל"לחץ" אמריקאי משנה (חוקי) משחק. לא יהיה אמברגו צבאי ומודיעיני ולא יוקטן הסיוע. אולי רק בקטנה, כדי לאותת לממשלה סרבנית "תזיזו את התחת". זו גם לא תהיה תשועת ה' כהרף עין או זבנג וגמרנו. זה יהיה "גרמנו לישראל לזוז לכיוון". זה יהיה דאוס אקס מכינה בהילוך אטי, שישפיע על כל קואליציה עתידית שתוקם אחרי הבחירות.

# # #
השאלה היא באילו מנופים ישתמש ביידן כדי לשכנע או להכריח את ישראל להציל את עצמה מידי עצמה. כל נשיאי ארה"ב היו "ידידי ישראל מסורים", וכולם כפו בצורה כזו או אחרת את דעתם בנושא הליבה, שהוא הסכסוך הישראלי־ערבי. לא אלוהים ולא בן־גוריון קבעו שהיהודים יכוננו מדינה משלהם בארץ ישראל, אלא העולם והאו"ם בתמיכת ארה"ב וברה"מ.

המאבק על גודלה של המדינה, כלומר יחסי החוץ והביטחון שלה, נקבעו במהלך מלחמת השחרור תוך שירוג שרירי של צה"ל מול הפלסטינים ומדינות ערב שנחלצו לעזרתם. אלה היו ימים של תזוזות טקטוניות אחרי מלחמת עולם, וישראל ניצלה היטב את ערפל הקרב. אחרי מלחמת השחרור הבין בן־גוריון את מגבלות הכוח ועצר את תנופת הפלמ"ח בדרך לכבוש את הגדה המערבית ולטרנספר את תושביה.

במבצע קדש ב־56' כפה הנשיא אייזנהאואר נסיגה מסיני. קנדי דרש לפתור את בעיית הפליטים, איים באמברגו על מכירת אמצעי לחימה, לא הספיק לממש ונרצח. ניקסון כפה את סיום מלחמת ההתשה, ותמך במזכיר המדינה רוג'רס שלחץ על גולדה לפשרה. גולדה סירבה וחטפנו את מלחמת יום כיפור. בהמשך כפה קרטר על בגין נסיגה מסיני תמורת הסדר שלום עם מצרים. רייגן, חרף לחץ כבד, הכיר באש"ף כנציג העם הפלסטיני ודרש הקפאת התנחלויות.

בוש האב כפה על שמיר ללכת לוועידת מדריד (איים בסנקציות כספיות) לטובת הסדר (שמיר בעזרת אפרים הלוי טרפד את המאמץ), וב־1995 נחתמו הסכמי אוסלו. בהמשך, בדחיפת קלינטון, פתחו הסכמי אוסלו את הדרך לאוטונומיה ולמדינה פלסטינית. כעבור ארבע שנים, ב־2009, לאחר השבעת אובמה, הבטיח נתניהו ליישם את רעיון שתי המדינות בנאום בר־אילן, ושכח מיד.

זה לקח עוד כשבע שנים, עד שצוותו של ג'ארד קושנר אימץ גם הוא את רעיון שתי המדינות במסגרת "עסקת המאה". טראמפ עצמו אותת שלא מעניין אותו כיצד ייושם פתרון הסכסוך, העיקר שיביאו לו את הנובל. נתניהו וקואליציית הימין הבינו שיש להם עסק עם טיפוס בעייתי וגירדו ממנו מיני "הסכמות" ערטילאיות בענייני ירושלים ורמת הגולן, תוך שהם ממשיכים לדמם את גזרות הלחימה בלבנון, סוריה, עזה, הגדה ואיראן.

כדי להתחמק מאחריות לדימום המציאו נתניהו וקושנר את "הסכמי אברהם" מול המפרציות. השאלה היא מי עושה הסכם בהשראת אברהם אבינו? איש מסוכן לעצמו וסביבתו, שכמעט ושחט את בנו בכורו כי "שמע קולות". ומי בכלל עושה הסכם עם מדינות תאגיד נוצצות כלפי חוץ ברמה הוליוודית וכלפי פנים חשוכות ברמה איראנית?

אין חולק שיש פערים עמוקים בין השקפת ממשלות ישראל, ימין ומרכז, ובין ממשל ביידן והעולם כולו בנושאי הפלסטינים והסכם הגרעין. הבית הלבן גם חוזר להסכם הגרעין וגם מדבר שתי מדינות שוטפת. ממשלת ישראל מדברת בג'יבריש ביטחוני־משיחי־פרנואידי ובעצם לא אומרת כלום ולא עושה מאומה. אגב לא אגבי כלל הוא אותו חלק ממסמך הכוונות של ממשל ביידן שאומר כי "ארה"ב תפעל ביחד עם בעלות ברית ושותפות במאמץ דיפלומטי (דיפלומטי, שמעת, כוכבי?) כדי לטפל בתוכנית הגרעין האיראני ובפעילותה מערערת היציבות האחרת של איראן", וכי "ארה"ב תחדש את מנהיגותה למניעת הפצת נשק גרעיני, שתהיה חיונית להפחתת הסכנות הנשקפות".

אני מניח שברגע שבו תידרש לסעיף הגרעיני, הסיעה הפרוגרסיבית במפלגה הדמוקרטית בהחלט תתמוך בצירוף ישראל למדינות הגרעין, כולל השקיפות והפיקוח הכרוכים בכך. אם ישראל תואיל בטובה לחתום על האמנה למניעת תפוצת נשק גרעיני ותפרסם את ממצאי הפקחים בדומה לאיראן, זה יהיה אקט דרמטי, ומה אתם יודעים? יש לי תחושת בטן בלתי מבוססת שדווקא הימין המטורף והטורף יסכים לעסקה של דימונה תמורת גוש עציון.

# # #
בחזרה להרכב הממשלה הצפוי, להתרגשות לקראת בחירות, ולציפייה לשינוי במדיניות הפנים. הממשלה שתיבחר אמורה כאמור לעצב את זהותה וצביונה של החברה בישראל. כל ממשלה שתיבחר, בענייני חוץ וביטחון, תהיה הממשלה שתיכנע לתכתיב הבינלאומי. השאלה היא כמה קורבנות חינם ייפלו עד שהממשלה, כל ממשלה, תואיל להפסיק את המשחק המקדים האינסופי ותגיע לאורגזמת השלום המיוחלת.