אחרי שהעם אמר את דברו, המפתח לשינוי מצוי בידיה של הכנסת

הפרק הראשון של מערכת הבחירות הרביעית הסתיים אמש. הבוחרים מילאו את חובתם האזרחית ומכאן אמורה להתחיל מלאכת הרכבת הממשלה שתיכון רק אם תזכה לאמונם של רוב חברי הכנסת. אחרי שלושה ניסיונות כושלים, אפשר להניח שגם הפעם זה לא יהיה פשוט. עם זה, האגביות הבלתי נסבלת שבה מדברים על בחירות חמישיות משקפת חברה מפוררת שמתקשה למצוא מכנה משותף שניתן להתכנס אליו.

ארבע מערכות בחירות ברצף הן רעידת אדמה מתמשכת המזעזעת את המשטר הדמוקרטי בישראל. כבר שנתיים שהכל תקוע או בנסיגה עד כדי כך שגם משבר הקורונה לא הצליח לשנות את סדרי העדיפויות. האינטרסים הציבוריים נסוגו מפני אמביציות אישיות. התו”ל (תורת לחימה) הפוליטית הרווחת, כפי שניסח בעבר ח”כ מיקי זוהר, עומדת על שלוש הכ”פים: כסף, כוח וכבוד.

צריך להודות בצער: הדמוקרטיה היחידה והחזקה במזרח התיכון נראית כמו אימפריה חבוטה שראשיה עסוקים במלחמות אגו אינסופיות. זו אינה בעיה של משילות במובן הקלאסי. יש בישראל חוקים, שומרי סף ומערכת שלמה של איזונים ובלמים האמורים לייצר סדר מארגן ולעגן יציבות שלטונית. אז מה לא עובד? מדוע הכנסות האחרונות קרסו לתוך עצמן? מדוע לא קמה ממשלה יציבה הנהנית מאמונה של הכנסת? ומדוע הציבור מוכן להמשיך לשחק את המשחק המעוות הזה בטבעיות?

הסיבות לכך מעורבות, אבל נראה שאפשר להצביע על כמה פגמים מרכזיים המאפיינים את רוב המפלגות בישראל, מיש עתיד וצפונה. הבולט שבהם הוא הפרסונליזציה של המערכת הפוליטית והמעבר מאידיאולוגיה ומחויבות לרעיון - לסגידה אישית. נתניהו הוא בוודאי הדוגמה המובהקת לכך, אבל גם יאיר לפיד ואביגדור ליברמן תובעים מחברי הרשימות שלהם נאמנות אישית מוחלטת.

מנגד, יש לא מעט חברי כנסת המתמסרים למשמעת המפלגתית והקואליציונית ומוותרים מרצון על עצמאותם כנבחרי ציבור (מתוך הערצה למנהיג או כדי שלא לאבד את הסיכויים לשוב ולהיבחר).

ההתעקשות של ח”כ יפעת שאשא־ביטון לנהל בדרך עניינית ועצמאית את ועדת הקורונה בכנסת היא דוגמה למקרה יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. רוב חברי הכנסת של הליכוד יישרו קו עם נתניהו ודבררו אותו ואת מאבקיו במערכת המשפט לאורך כל הקדנציה. מעטים מהם הרהיבו עוז והניפו את נס המרד לקראת מערכת הבחירות, אחרי שהבינו שסר חנם בעיני נתניהו.

אלמלא הרחיק אותם ממוקד הכוח, לא מן הנמנע שסער ואלקין היו גם היום חלק בלתי נפרד מהליכוד. דפוס דומה קיים גם בישראל ביתנו וביש עתיד, שגם בהן חברי הרשימה הם חיילים במסדר המפקד. על כל אלה נוספו עוד כמה רעות חולות של נבחרי ציבור שהפרו ברגל גסה הבטחות בחירות מפורשות (בני גנץ) או שערקו עם המנדט שקיבלו למחנה היריב (האוזר, הנדל ולוי־אבקסיס).

אופורטוניזם איננו המצאה ישראלית וגם לא תופעה של הזמן האחרון. את השיר הסאטירי התוהה “איך הפשפש עלה למעלה?” תרגם במאה הקודמת חיים חפר. זו איננה שאלה הנוגעת רק לאנשים קטנים המגיעים לעמדות בכירות, אלא גם לשימוש שהם עושים בכללי המשחק הדמוקרטיים ובכוח שהם צוברים בדרך.

כעת, אחרי שהעם אמר את דברו, המפתח לשינוי מצוי בידיה של הכנסת. הפיחות שחל במעמדה איננו תוצאה של פסיקות בית המשפט העליון (למרות הניסיון להאשים אותו בכך), אלא של פגיעה מתמשכת בעצמאותה מצד ממשלות ישראל. הכנסת היא אולי החוליה החלשה מבין שלוש הרשויות, אבל בידיה להבריא את המערכת הפוליטית ולטפל בחוליים שדבקו בה והתעצמו ביתר שאת בשנתיים האחרונות.

חברי הכנסת הנבחרים – הוותיקים והחדשים – חייבים להפנים שהם הריבון ולא הזרוע הארוכה של הממשלה, ולכן מחובתם לבצר את מעמדה המכונן והעצמאי של הכנסת. יואילו חברי הפרלמנט ויתעלו לגודל השעה וישרתו את אזרחי ישראל באשר הם.