"סליחה, למי יש עט?", עברתי איש איש אחרי שנכנסנו למעבר הגבול בטאבה, כשגיליתי שאני תקועה בלי כלי כתיבה והפקידים המצרים לא ששים לעזור לי למלא את הטופס שיקנה לי את זכות הכניסה למסע לארץ הפירמידות, לבטן גב קלאסי של פסח.
ככה זה ישראלים, כשאתה מוציא אותם ממצרים ומסובב אותם במשך 40 שנה במדבר רק כדי להחליף דור של עבדים בדור שצמא לחופש, הצאצאים שלהם מחליטים להתחבר לשורשים בכל זאת, לשים את הראש על דיונה ולתת את הכבוד לבוני הפירמידות.
לאף אחד לא היה עט להשאיל לי לכמה דקות. בניגוד לכל מה שאומרים על העם הזה, הייתה אפס ערבות הדדית כשהשעון מתקתק ועוד רגע מתפספסת לה שעה נוספת של שיזוף בשמש. מצאתי פקיד אחד שבהה בי ובקעקוע חינה אימתני שרק בגיל 17 אפשר לעשות לכל אורך הזרוע.
הוא בטח חשב משהו על הישראליות האלה, אבל כשביקשתי ממנו "עט, פליז", הוא שאל אם אני אוהבת את שלמה ארצי. "לא עוזב את העיר עבור אף אחד", הוא זמזם בעברית רהוטה. ואני, שנסעתי חמש שעות מהעיר שלי עבור צ'יפס מטוגן וחמץ חופשי על חוף במדינה זרה, עניתי שזה השיר האהוב עליי. "אבל את צריכה למלא את הטופס" הוא הרצין, ולא הסכים לתת לי עט.
אחרי חצי שעה, כשכל עם ישראל עוקף אותנו בתור, מישהו רמז שיש קבוצה של יפנים שעומדת בצד ועל צווארם תלוי עט ממותג של חברת נסיעות. ביקשתי "פן, פליז", והם סובבו את הגב. בסוף הצלחתי למלא את הטופס המיוחל בשאריות עיפרון לעוס שהפיל אחד הפקידים. בהיתי בבהלה באבא שלי, שהמכנסיים שלו צפצפו שלוש פעמים בבידוק הביטחוני, והצגתי את הדרכון הישראלי בארץ המצרים, שבכניסה אליה הייתה תלויה תמונת ענק של מובארק.
אח, הימים המפחידים ההם לפני 25 שנה ליד הכפר של רפי נלסון, שהזכיר שפעם היינו בסיני כאילו זה הבית של סבתא שלנו. פורקים כל עול במפלט האחרון מהזוועות והפיצוצים שהתחוללו אצלנו בבית, ומוצאים מקום רגוע - גם אם רק למראית עין - להעביר בו את הפסח כהלכתו ולצאת מסוג של עבדות לחירות רק בכיוון ההפוך.
עוד לפני שראיתי את כותרות עיתוני החג, אני כבר יכולה לנחש שמשחק המילים האופייני לפסח הנוכחי עם קלישאת היציאה "מעבדות לחירות", תככב השנה במיוחד. זה מתבקש. כאילו שהחיים עצמם הרימו לנו להנחתה ופתחו לנו את הפסח רק כדי שנרגיש את החופש, את החזרה לחיים, את היציאה לחירות עד שמישהו יחליט עבורנו אחרת. אם החירות הזאת תחזיק עד יום העצמאות, בכלל צפויה לנו התנפצות של סלוגנים על לידה מחדש ותחיית עצמאותנו, אבל את זה אני מעדיפה בינתיים להדחיק.
השבוע הוחלט לפתוח את מעבר הגבול בטאבה (ואלוהים יודע כמה זמן ההחלטה תחזיק מעמד). כך או כך זה קרה מעט ומאוחר מדי. לא ברור אם הקורונה אשמה או שהיה נוח לסגור את נתיב בריחת התיירים מאילת, שבשנה האחרונה מתפקדים על תקן קהל שבוי של תעשייה שאומנם נפגעה קשות, אך כשהיא מרימה ראש היא שוכחת את חסד הנעורים של הקהל המחבק וממשיכה לשחוט את נופשיה רק כי אפשר.
לא הייתי יותר מ־20 שנה בסיני כי אני לא מאמינה לאף אחד. אני לא יודעת אם זה יהיה היעד הראשון שלי, אם בכלל. אני בפוסט־טראומה מיציאה מהארץ. בכל זאת, ראינו שמדינת ישראל מסוגלת לכלוא את תושביה בחוץ כמו ילד שנענש על כך שטרק את הדלת בעצבים כשיצא מהבית והשאיר בטעות את המפתח בפנים. כנראה שאסור לכעוס על המדינה או לרצות לברוח ממנה. ההורים יכולים להתהפך עליך ברגע האחרון באיזה דיון לילי, ואתה תישאר תקוע בחוץ רק כי מרדת.
אולי באמת כדאי לזכור את זה כשאנחנו נשאבים לסלוגנים של יציאה לחירות. כי האמת לאמיתה היא שאין כאן חירות מלבד זו המדומה. חירות שהיא למראית עין בלבד, תמונת "ניצחון" של חופש, בחג שהתפספס לנו בשנה שעברה וכולם עורגים אליו כאילו היו בני ישראל שנתקעו במדבר במשך 12 חודשים. האמת היא שאנחנו עדיין שקועים עמוק בבוץ המדברי, אנחנו נתינים בממלכת אלף לילה ולילה שמטילה גזירות שאנחנו מקבלים בצייתנות, בלי לשאול שאלות.
לצד השמחה, צריך להגיע חשבון נפש אמיתי, על איך הצלחנו בחסות מגיפה לאבד את הצפון לגמרי, לתת לפחד לשלוט בנו תודעתית ולשנאה לבעבע. חוץ מזה שפחד, כמו צרות, הוא עניין יחסי בחיים. ואולי במחשבה שנייה מפחיד יותר משבוע בסיני להיות שבוי במקום שעל פני השטח מחבק אותך, אבל מצר את צעדיך בלי שתרגיש.