את הסצינה הזו אני בטוחה שלא אצליח לשכוח. מי בכלל רוצה לשכוח אותה. היא הרי אוצרת בתוכה את התמצית של התמצית. בית קפה ב"סנטר 1", שזה, ושלא יגידו לכם אחרת, אחד הקניונים הראשונים במזרח התיכון ובהחלט אחד המקומות שגרמו לנו להרגיש אמריקה, במיוחד כשהגינו: "סנטר וואן". בשולחנות לידנו, במרחק סביר, זוגות זוגות. זה המקום המובהק לבליינד דייטים של המגזר החרדי, או "פגישוש", כמו שפעם מישהו הציע לאקדמיה ללשון העברית.
ובזמן שאלו פגיששו, גם לנו, י' ואני, היה בליינד דייט עם הקונים הפוטנציאליים של הדירה שלנו: אב ובנו והכלה המיועדת. הנושא היה סיכום בקשר לקניית הדירה שלנו, דירה שברגע של רפיון דעת החלטתי שקונים, ולא אכפת לי שהאזור הזה הולך ומאבד מאופיו הפלורליסטי, כמו שנהוג אצלנו הירושלמים לומר. זו דרך מעודנת לספר שהשכונה ההיא התרוקנה שבוע אחר שבוע מתושבים לא דתיים ואכלסה עוד ועוד חרדים ומחילה מכבוד כולם - עוד ועוד מחסומים שהוצבו בשבתות בכניסה אל השכונה ובדרך החוצה ממנה.
חוץ מהמיקום שלה, מעל הדירה הזו ריחף צל סמיך של מנחוס. החיים שלנו בה היו תאונת שרשרת. ולמרות זאת, ידעתי שזו לא היא. אנחנו פשוט לא מתאימות. שידוך שלא עלה יפה. קורה. לעומתנו, הזוג הצעיר היה מועמד מושלם לגור בה: צמד חרדים צעירים ונמרצים שרצו להקים שם את ביתם. אבא שלהם היה מאוד חשדן כלפיי בהתחלה, עד ששלפתי את נשק יום הדין וסיפרתי שאני הנינה של הרב מלמד גרג'י, הרב הראשי ליהדות אפגניסטן, איש רוח וכרוניקאי שעסק בהעלאת יהודים לארץ ישראל, שידע שהוא חי ברגעים דרמטיים ומישהו חייב לתעד אותם.
ברגע ההוא נפתחנו. "תראה", אמרתי לו, "אני אשת עסקים מאוד גרועה. כל מה שאני רוצה זה למכור את הדירה במחיר שקניתי. אותו סכום בדיוק. לא יותר ולא פחות". הוא הסתכל עליי במבט בוחן, ואז הוציא מהתיק שלו ערימת ניירות מלבניים. התקרבתי קצת. אלה היו צ'קים בכל מיני צבעים ומכל מיני סוגים: צ'ק מהגמ"ח הזה והגמ"ח ההוא, צ'ק מהרב הזה ומהכולל ההוא, עוד צ'ק ועוד צ'ק ועוד צ'ק. כמו הדוד מאמריקה, אבל בלי דוד ובלי אמריקה, והכל בסנטר וואן. י' ואני ישבנו המומים. אחר כך הסבירו לנו שככה זה בציבור החרדי - כולם מתגייסים למען הזוג הצעיר.
התמלאתי קנאה. הרי אנחנו עברנו כמו שני תגרנים בין בנק לבנק והתמקחנו. הדרך היחידה שלנו לקנות דירה הייתה לעשות פרצוף קשוח, להגיד לפקיד: "הריבית הקבועה גבוהה", ולהשתמש במילים מתוך המילון השימושי למונחי משכנתה מייבשים, כדי שלא יחשבו שאפשר לעשות עלינו סיבוב: מסלולים, עמלת פירעון מוקדם, שעבוד, בטוחה, והתרגשות שיא בצמד המילים: "לוח שפיצר". כך או כך, היחידים שהתגייסו למעננו היו הבנקים למשכנתאות - עם חיוך רחב וריבית נשך רחבה אפילו יותר. רצעו לנו את האוזן למשך 25 השנים הקרובות, וחייכו.
בתחילת שנות ה־60 סבא וסבתא שלי היו צריכים לעבוד 3.4 שנים בשביל לקנות דירה בארץ. באמצע שנות ה־70, 4.5 שנים. בסוף שנות ה־70 ההורים שלי היו צריכים לעבוד 8.5 שנים בשביל לקנות דירה בישראל. אנחנו כבר עומדים על 20 שנה, ובקצב הזה, הילדים שלנו יצטרכו להשתעבד למשך כמה עשורים.
בזמן האחרון אנחנו חושבים מה הלאה. הילדים גדלים, ויום אחד נצטרך לעזור להם להסתדר בחיים כדי שיוכלו לגור בדירה משלהם. הרעיון לשלוח אותם ככה, אל התופת הכלכלי, מחמיץ לב.
"הכי טוב השקעות בפולין", אומר לנו חבר ידען. בפולין, הוא אומר לי. אין לו מושג כמה סיבובים עשתה אחת הסבתות של הילדים שלי בשביל לברוח משם. מה אני, קרן קיימת של מזרח אירופה שבאה לגאול קרקעות גזולות? חברה ידענית ממנו טוענת שבארצות הברית הכי כדאי. "עם האמריקאים אין משחקים. תשואה בטוחה כל חודש". "יוון. רק יוון", אומר לי עוד חבר. "היוונים במצב שהם רק רוצים להיפטר מנכסים. תקני וילה, תשכירי למטיילים ותהיה לך הכנסה קבועה".
אף לא אחד מהם אפילו חושב שיש סיכוי שנוכל לקנות לילדים שלנו משהו בישראל. כולם מיד מרחיקים החוצה. "וכי תבואו את הארץ ונטעתם", אבל בחו"ל. זה הסידור. פתאום המודל החרדי של גמ"חים, שבהם כולם מתגייסים למען כולם, נראה לי לא רק יפה אלא גם הכרחי. הלוואי עלינו.
בדק בית
כמה חבל שאי אפשר להעביר דרך הנייר את קריאות השמחה של הקטנצ'יק בן ה־4.5, שקיבל לידיו את קופסת ה"אוטוגלידה" ובה חלקי עץ, ברגים, מברג וצבעים. האוטוגלידה היא חלק מסדרת "האומן הצעיר", שכוללת גם קטר, טרקטור וערכות קטנות יותר (ג'יפ, משאית, קטר וניידת). פרשנו את דף ההוראות, התחלנו בצביעה של החלקים, חיכינו שיתייבשו, מרחנו דבק לבן על הברגים (דבק לא כלול בערכה) והתחלנו בהרכבה - בלי הרבה מילים ועם הרבה צהלות.
"האומן הצעיר", ערכות יצירה מעץ של ישראטויס. 50/70 שקלים
קריאה ראשונה
כשהילדים היו קטנים, נהגתי לתעד את ההברקות שלהם. "תלפופן" הוא תלת־אופן, "אפלני", כלומר "נפל אני" (נפלתי) ו"קשי קשותה" על בסיס "קלי קלותה". כל ילד והברקותיו. הספרון "אִמָּא תִּסְגְּרִי אֶת הַשּׁוֹאֵג אָבָק" מאגד חידושי לשון של ילדים, ששרית ואסף כץ ליקטו במסגרת דף הפייסבוק "ילדים הם התסריטאים הטובים בעולם": "הזליג" במזלג, "לפמפם" בפומפייה, "סחרחורף" לתיאור מצב רוח מאוד מסוים, "מורדית" למעלית שיורדת וכך הלאה.
לצד המילים מופיעים ביאורים והרחבות של המזכירות המדעית של האקדמיה ללשון העברית. הספרון הקטן הזה הוא לא רק דרך נהדרת ללמוד על גיזרונים, הטיות וכולי - הוא גם דרך מצוינת לחבב את השפה העברית על דובריה. תענוג אמיתי.
"אִמָּא תִּסְגְּרִי אֶת הַשּׁוֹאֵג אָבָק", ילדים הם התסריטאים הטובים בעולם והאקדמיה ללשון העברית. 40 שקלים. להשיג באתר האקדמיה ללשון העברית