אני רוצה לספר לכם על פינה קטנה שיש אצלי בלב. נקרא לה, לענייננו, "פינת הביביסט". הפינה הזו קיימת בלבם של רבים מאוד מאנשי הימין, בהם גם כאלה שלא הצביעו עבור בנימין נתניהו מעולם, וגם כאלה שיש להם ביקורת קשה כלפיו. הפינה הזו מתפקדת לסירוגין.
היא שוקעת בתרדמה בימים של שגרה ומתעוררת לחיים כל אימת שהתקשורת משחקת מול נתניהו משחק לא הוגן. כל אימת שהיא מטה את העובדות כדי לפגוע בו, וכל אימת שהיא פועלת מולו כאילו הייתה המפלגה היריבה.
ככל שהמשחק הלא הוגן מתעצם, וככל שהטיית העובדות הופכת סדרתית, וככל שהתקשורת הופכת את עצמה יותר לאויבתו הפוליטית של ראש הממשלה, כך הולכת הפינה הזו שבלב לפעילה יותר, לרגישה יותר, לבועטת יותר, ללא נותנת מנוח. אדם הגון - יתמוך במי שיתמוך, יצביע למי שיצביע - לא יכול לעמוד שווה נפש מול ההתנהגות העיתונאית המעוותת הזו, בלי לזעוק נגדה.
פלירט עם רוצחי יהודים
רגע אחרי פרסום תוצאות המדגמים, כשנראה היה שלנתניהו יש 61 מנדטים (הטור הזה נכתב בעיצומה של ספירת המעטפות הכפולות), פרצה מפיהם של כל הפרשנים בכל האולפנים אותה מנגינה. "נתניהו מכשיר את הקיצוניים", "נתניהו מכשיר את הגזענים", "נתניהו מכשיר את הכהניסטים". הממונים על הטעם הטוב בתקשורת החליטו שאיתמר בן גביר איננו לגיטימי, ומאותו רגע זו הייתה עמדתה הרשמית של מדינת התקשורת.
התקשורת, חשוב להבהיר, מעולם לא אהבה את בן גביר, אבל ברור שהפעם הזו לא הוא היה המטרה. המטרה הייתה נתניהו והחשש הגדול של רוב העיתונאים, שמא יוכל להרכיב קואליציה. למה התעמולה הפוליטית הזו של כלי התקשורת הופכת בלתי נסבלת? כי נמאס לשמוע איך המפלגה של בצלאל סמוטריץ' מוצגת כ"קיצונית", בעוד שהתואר הזה לא יוצמד אף פעם למרצ, מפלגה שבראשה עומד ניצן הורוביץ, מי שמחא כפיים לבית הדין הבינלאומי בהאג, כשזה החליט לחקור אותנו על פשעי מלחמה.
אין לי כוח לצביעות של עיתונאים, שמזועזעים מכניסתו של אבי מעוז ממפלגת נעם לכנסת, אבל בליל הבחירות היו עסוקים במחיאות כפיים קצובות למרב מיכאלי על ההישג המרשים שלה, במקום להדביק לה את הכתם המוסרי שבהכנסתה לכנסת של אבתיסאם מראענה. אין לי טיפת כבוד לאותם עיתונאים שלא יכולים לחיות עם הימצאו של בן גביר בכנסת, אבל רק לפני שנה נזפו בבני גנץ, כשזה סירב להקים ממשלה שתישען על קולותיהם של חברי הרשימה המשותפת, חובבי השאהידים רוצחי היהודים.
הניסיון הזה של עיתונות פוליטית צבועה להכתיב לנו מי לגיטימי ומי לא, רק התחיל אצל בן גביר. למחרת בבוקר, כשהתברר שמפלגת רע"ם נכנסת גם היא לכנסת, ושאולי ינסה בנימין נתניהו להישען עליה, עלה מסע הצביעות התקשורתי מדרגה.
כלי תקשורת שהתעלמו בכוונת מכוון מכל מה שהתפרסם בעיתונות הימין לגבי דעותיהם, עמדותיהם ומעשיהם של חברי הרשימה המשותפת, עוד בימים שמנסור עבאס היה חלק ממנה, התעוררו לפתע פתאום לחיים. עכשיו, כשעלתה האפשרות שרע"ם תוכל לסייע לנתניהו להקים ממשלה, הם נזכרו שמדובר במפלגה מסוכנת מאוד.
אתר חדשות מרכזי אחד מצא שמדובר במפלגה שיש בה הומופוביה קשה. מגיש ברדיו ביקש לברר אם חברי המפלגה הזו חושבים שהחמאס הוא ארגון טרור. במהדורת טלוויזיה נצפית גילו פתאום את הדיווחים של ישי פרידמן, עורך "שביעי", שמצביעים על החיבור בין אנשי רע"ם למחבלים.
פרידמן מפרסם את החומרים האלה בעקביות כבר כמה שנים. שוב ושוב הוא מאתר חומרים שמצביעים על קשריהם של חברי הרשימה המשותפת (וכאמור, רע"ם הייתה שותפה במפלגה הזו עד לפני רגע) - עם טרוריסטים, וחושף אותם בפני כל. החומרים האלה לא עניינו מעולם איש בתקשורת המיינסטרים.
למהדורות החדשות המרכזיות לא הזיז שאיימן עודה ואחמד טיבי וחברים ברע"ם מפלרטטים עם רוצחי יהודים. השבוע, למחרת הבחירות, כשלרגע עלתה האפשרות שעבאס יסייע לנתניהו, התעוררה כל התקשורת לחיים ונזכרה שטרור זה רע. איזה עולב. איזו רמה.
פרצופים חמוצים
ואם כך בימים שאחרי הבחירות, על אחת כמה וכמה בימים שלפניהן. תראו, אפשר להתווכח עד כמה יש לנו עיתונות שאפשר לסמוך עליה ולהישען על המידע שהיא מעבירה לנו, בסתם ימים של חול. קשה להתווכח עם כך שככל שמתקרבת מערכת בחירות - ובשנים האחרונות אנחנו כל הזמן בתוך מערכת בחירות - מי שרוצה לחשוב באופן נקי, ולדאוג שלא ירמו אותו ולא יתחמנו אותו ולא ישבשו את שיקול דעתו – מוטב לו שיכבה את מקלט הטלוויזיה, שלא יאזין לרדיו ושלא יקרא עיתונים.
לחלקים גדולים בתקשורת יש כבר תקופה ארוכה משימת־על אחת - להביא להחלפת נתניהו. הכל, אבל ממש הכל, נגזר משם. כל עוד מדובר בוויכוח עם דעות וטיעונים, עם בעד ועם נגד, זה נהדר. אני עצמי נוטל חלק בלא מעט ויכוחים שכאלה, גם מעל דפי הטור הזה. הבעיה מתחילה כשהשיח, והעובדות, והפרשנות, ותיאור המציאות, מוטים כולם לטובת המטרה הפוליטית הרצויה, משום שזו כבר אינה עיתונות.
בעקבות תוצאות הבחירות, שמעתי כמה פרשנים שתהו כיצד זה איבד בנימין נתניהו כמה מנדטים, בהשוואה לבחירות הקודמות, למרות מבצע החיסונים המוצלח כל כך שהוביל. בוקר טוב, חברים. מבצע חיסונים מוצלח בהובלת נתניהו? טוב שעברו הבחירות ועכשיו מותר לפרגן על זה בקול. בואו נדבר רגע על מבצע החיסונים הזה. קדמו לו, בכל שנת הקורונה, סדרה לא קטנה של בעיות ניהול קשות, ושל החלטות לא ברורות שלא סייעו להתמודדות הבריאותית והכלכלית עם המגיפה.
ואחרי שאמרנו את זה, יש עובדה אחת שעליה אי אפשר להתווכח. מבצע החיסונים, שכל כולו בנימין נתניהו, היה אחד המבצעים המוצלחים בתולדות המדינה. מבצע שהביא את העולם כולו לצפות בנו בהשתאות ובהערצה. מבצע שכל כלי התקשורת ניסו להקטין, מתוך הבנה שמחמאות לנתניהו עלולות להביא איתן, לא עלינו, גם קולות בקלפי.
עברתי השבוע על אוסף הפרשנים, שהסבירו לנו בידענות מופלגת אך לפני חודשים ספורים, בתגובה להבטחותיו של ראש הממשלה, שלא יהיו כאן חיסונים. שנתניהו משקר לנו. עכשיו, תראו, פרשנים יכולים לטעות. זה קורה. אם מישהו מתמחה בענייני צבא וביטחון ועל סמך מומחיותו רבת השנים הוא מנפק הערכה צבאית, שמתבררת עם הזמן כמוטעית, זה עניין אחד. כולנו טועים מפעם לפעם. אבל כשעיתונאים מתנדבים לעטות פני מומחים ולפרשן בעניינים שאין להם בהם הבנה מינימלית, זה מעורר חשד.
כשאמנון אברמוביץ' הסביר, רגע לפני שזרמו אלינו מיליוני חיסונים, שהחיסון עוד רחוק מאוד, שייקח חודשים עד שמינהל התרופות האמריקאי יאשר אותו, שלא ברור כמה מהיר יהיה קצב הייצור, ש"מדינות צפון אמריקה ואירופה קודמות לנו", שבמקרה הטוב נקבל חיסונים "עוד 13 חודשים וחצי מהיום", ושגם אז "יש את בעיות השינוע והאחסון בטמפרטורות בהיקפים האלה, ושאלת תופעות הלוואי", הוא לא טעה. הוא המציא. לאברמוביץ' אין שום הבנה בנושאים האלה. לא לו, ולא לעמיתיו שחזרו על ההערכות המגוחכות האלה, שהתנפצו בתוך חמש דקות. אז למה הם הרשו לעצמם לפזר על ראשנו את השטויות האלה? כי הם מתעבים את נתניהו, והם חששו שהמציאות תשחק לטובתו. זו איננה עיתונות. זו תועמלנות פוליטית מביכה.
מי שקורא את הטורים שלי, יודע שלא הצבעתי לנתניהו (זה הזמן לעדכן, הצבעתי לציונות הדתית), ושיש לי ביקורת קשה עליו. אבל בלי קשר לכל זה, כשרואים מה מתרחש בעולם הרחב, עם גלים חדשים של המגיפה, עם תמותה גדולה, ועם מדינות שממשיכות ונסגרות, אי אפשר להתעלם מהנס שאירע לנו, ואי אפשר לעצום עיניים מול המהלך הגדול שהוביל ראש הממשלה.
ומה קיבלנו מול כל זה? עיתונות שאי אפשר היה לפספס את פרצופה החמוץ נוכח ההישג המדהים, ובעיקר נוכח הידיעה שאיש אחד, ששנוא עליה עד מאוד, חתום עליו. כמה לעגה לו פה ערימה של עיתונאים, כשהכריז לפני כמה שבועות ש"הקורונה מאחורינו". אין מראיין שלא חיפש את המומחה שלו במשרד הבריאות, כדי לנסות לחלץ מפיו אמירה שתסתור את דבריו של ראש הממשלה.
אז נכון, איש מאיתנו לא יודע מה יקרה מחר, ואם חלילה לא ינחת כאן זן חדש ואלים של המגיפה. אנחנו כן יודעים מה קורה פה היום. ומה שקורה פה היום עונה בהחלט להגדרה של נתניהו שלפיה "הקורונה מאחורינו". אין דרך אחרת לתאר את המצב. בתי המלון מלאים, הרחובות שוקקים, השווקים מפוצצים, ובמסעדות קשה למצוא כיסא פנוי.
חגיגה גדולה של יציאה מעבדות לחירות. תראו איזו התפעלות יש מאיתנו בעולם. האם אפשר לעמוד שווי נפש מול זה? האם אפשר לפספס עד כמה הצורך להגיד מילה טובה על תרומתו של ראש הממשלה למצב הזה עולה בבריאות של עורכי מהדורות החדשות?
לכו אחורה לארכיונים ותגלו שפעמים רבות מדובר באותם עיתונאים שכבר שנים מנסים את מזלם מול נתניהו. בכל פעם בדרך אחרת. אלה שפמפמו את הפייק שניסה אביגדור ליברמן להפיץ על יעילותו המוטלת בספק של החיסון, הם אותם פרשנים שהארכיונים עמוסים בקביעות שלהם, כבר לפני יותר מעשור, על כך שנתניהו בסוף דרכו, שנקעה נפש העם ממנו, שאוטוטו הוא יורד מבמת ההיסטוריה.
הם כתבו עליו כך ב־2009. הם חזרו על זה ב־2015. ושוב ב־2019. ושוב היום. עם יד על הלב, זו עיתונות? האם אלה אנשים שראוי שנאמין למה שהם כותבים? מישהו יכול להתייחס אליהם ברצינות? לסמוך על מילה שהם כותבים?
מצג שווא עיתונאי
וכמו בניסיון הפתטי לגמד את מבצע החיסונים, כך היה חודשים לפני כן, עם חתימתם של הסכמי השלום. זה לא שלום, הם הסבירו, זו רק נורמליזציה. ובכלל, איחוד האמירויות הם לא ממש ערבים, ולא ממש אויבים, והם אף פעם לא נלחמו איתנו, וזה היה בכלל רבין שהתחיל את מערכת היחסים איתם, ולא נתניהו.
בולשיט של עיתונות, ששום עובדה לא מעניינת אותה. זוכרים כמה פעמים החליטו עיתונאים כאלה לערוך בדיקת עובדות לנתניהו? זו הרי בדיחה. יש פה כתבים מדיניים ופרשנים פוליטיים, שאם מישהו היה עורך להם בדיקת עובדות, הם לא היו מקבלים רישיון להחזיק עט.
קחו עוד דוגמה. כשבני גנץ נכנס לפוליטיקה, לא באמת ידענו עד כמה הוא מתאים לתפקיד. האיש מעולם לא הקים מפלגה קודם לכן, מעולם לא העביר חוק, ומעולם לא ניסה לארגן קואליציה או רוב למשהו. אפילו את דעותיו לא באמת ידענו. אז על סמך מה מכרו לנו אותו כל כך הרבה עיתונאים, כאיש שראוי להיות ראש ממשלה? על סמך כלום.
הם לא יכלו לחיות עם המחשבה שנתניהו ימשיך, ולכן גם אם היה עומד מולו דחליל, הם היו מספרים לנו שהדחליל הזה ראוי להנהיג את עם ישראל, והוא אינו אלא ממשיך דרכו האולטימטיבי של רבין. אגב, דחליל, זה בדיוק מה שאותם עיתונאים בדיוק סיפרו לנו על גנץ, רגע אחרי שסיימו להשתמש בו, והרגישו שאפשר כבר לזרוק. הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת.
תראו איך הכל פה בא מפוזיציה. במשך שנים התקשורת מקפידה להכות, בכל מה שקשור בסוגיית הלהט"ב, אך ורק את המגזר הדתי־לאומי. והנה, תראו מה קרה עכשיו. אחמד טיבי התראיין בערבית והסביר: "אנחנו נגד קידום תופעת הלהט"ב". מספר 4 במרצ, ג'ידא רינאוי זועבי, הסבירה בערבית שאם יעלה שוב החוק לאיסור טיפולי המרה - היא תימנע, משום ש"אני באה מהחברה הערבית, אני הבת של החברה הזו".
נגד אביגדור ליברמן - שבגרסתו הרכה ושונאת נתניהו הפך בשנים האחרונות לסבא הטוב של התקשורת הישראלית - נשמעות טענות על שנאה בואכה גועל שלו מהומואים. אבל לאף אחד מאלה לא יציקו עם האמירות שלו כמו שמציקים לאנשי הציונות הדתית. למה? מאותה סיבה שהביאה את העיתונות להיזכר השבוע שלמנסור עבאס יש מפלגה הומופובית. זו לא הסוגייה הלהט"בית שמעניינת את התקשורת, זו היכולת להשתמש בה כדי לנגח את מי שצריך לנגח.
ועוד מילה אחת אחרונה על הראיונות שנערכו בשבועות האחרונים עם ראש הממשלה, ראיונות שבחלקם היו ביב שופכין עיתונאי. כמה מבכירי העיתונאים שלנו התגלו, חלקם לא בפעם הראשונה, כאנשים גסי רוח ומנבלי פה. לראיונות עם נתניהו הם ניגשו לא במטרה לייצר עיתונות טובה, אלא כדי לצאת טוב בברנז'ה.
אנשים שמרבים ללהג על ממלכתיות ולתקוף את ראש הממשלה על היעדרה, דיברו אליו בשידור כמו שלא היו מדברים אל עבריין במעשיהו. ראיתי בבוז מה קורה רגע אחרי ראיונות כאלה, כשהקולגות מוחאים להם כפיים על האופן שבו "הכניסו" לראש הממשלה. אין אפילו מראית עין. אין ניסיון להציג הצגה. הכל על השולחן.
יש כאן שני מחנות. ראש הממשלה במחנה אחד. התקשורת, ברובה, במחנה השני. נתניהו איננו מרואיין. נתניהו הוא יריב פוליטי. וככל שתתקע לו חזק יותר, וככל שתהיה אלים יותר כלפיו, וככל שתפגע בו יותר בחוסר נימוס, כך יגדל מדד מחיאות הכפיים שלך אצל החבר'ה.
אני עיתונאי כבר כמעט שני עשורים וחצי, אני מתפרנס ממקצוע העיתונות, ובמקביל צורך אותה מיום ליום פחות ופחות. כששום דבר לא ענייני, כשמאחורי כל דיווח יש אינטרס, כשכל פרשנות נועדה לקדם אג'נדה, וכשהכל משועבד לטובת הצלחת מבצע החלפת ראש הממשלה - אין ערך לכל מצג השווא העיתונאי הזה.