לפוליטיקאים ולתינוקות יש מכנה משותף מובהק: שניהם לא מסוגלים לדחות סיפוקים. מילא שמחצית העם לא יכולה להמתין כדי לצאת לכיכרות על מנת לחגוג את הגירוש מבלפור; אלא שהפוליטיקאים של המרכז־שמאל אמורים להבין את המשמעות של החלפת נתניהו כאן ועכשיו. ובמקום לעשות חושבים ולשקלל אינטרס לאומי, הם מצטרפים להמון שכל מה שהוא רוצה זה לראות גווייה פוליטית מתנדנדת בכיכר העיר.
במקום להניח לנתניהו להקים ממשלת ימין מלא הם מארגנים נשפי מסיכות ומלהטטים בקוביות הונגריות כדי להקים את "ממשלת הריפוי". במקום להניח לנתניהו ("הגאון", כן?) לדלג מכס הנאשמים ללשכת רה"מ ולקרוס תחת חורבות מדיניותו, רוצים לפיד ושות' להגיע למצב שבו הם יהיו אלו שיעלו מסים, הם אלו שייכנעו לביידן, לעבדאללה, בן זאיד ופוטין. הם אלה שייאלצו להתקוטט ובהמשך "לוותר" לחיזבאללה, לחמאס ולרשות הפלסטינית. הם אלה שיספגו את זעם נפגעי משבר הקורונה, הם אלה שלא יצליחו להתמודד עם האיום האיראני, הם יחלקו את ירושלים.
בקיצור, הם אלה שיתרסקו אל כל אותם מכשולים שנתניהו גרם להתהוותם. במקומו. אין שום סיבה הגיונית שאת הגל הראשון של המכות הנגדיות הללו לא יספוג האיש שגרם להן, אז תרגיעו. חיכינו עשר שנים, נמתין עוד קדנציה, בתקווה שבינתיים לא תתחולל פה טאליבניזציה דוהרת.
הדרך היחידה לבנות ממשלה יציבה היא לגבש אופוזיציה ולהניח לנתניהו לנהל את תוצאות מדיניותו, שאגב, חלק ממנהיגי מפלגות השינוי תומכים בה. השאלה היא אם לפיד, גנץ, מיכאלי, הורוביץ, עודה, סער, עבאס וליברמן גם - מסוגלים להתרומם לגודל השעה. מסופקני, אבל מותר לפנטז. אין טעם לפזר כאן אבקת קסמים אופטימית, בישראל יש רוב ימני ברור בציבור ובכנסת. התקווה היא שניהול אופוזיציה מעורבת שמאל־מרכז־ימין ופגישה מפוכחת עם המציאות בהמשך, יגבשו רוב פרגמטי מול מלחמות המאסף של ממשלת ימין במציאות.
בסופו של דבר, יורש העצר הירדני יגיע להר הבית ואחריו יגיעו הגלימות הרקומות בזהב של נסיכי המפרציות. ובדרך נסיך מרוקאי, שהוא "שומר המקומות הקדושים" בירושלים על פי המסורת האסלאמית (תודה, ביבי!), והמציאות היא שירושלים שמחולקת דה פקטו תהפוך למציאות דה יורה. נתניהו החל במלאכה כשגייס מדינות ערב "מתונות" (כדי להימלט מהבעיה הפלסטינית), ויש להניח לו להשלים את המלאכה בדרך לפשרה ישראלית־פלסטינית על ירושלים, שהיא ליבת הסכסוך.
השאלה היא איך מגבשים באופוזיציה רוב החלטי לקראת הסיבוב הבא. לא רק לסילוק האיש אלא גם להזזת ש"ס, החרדים והמתנחלים מצומתי הכרעה, ואולי אפילו לבצע צעד לקראת הפרדת הדת מהמדינה. יש הבהוב קלוש של תקווה לכך שנתניהו יורשע וייכנס לכלא ובליכוד תיווצר מנהיגות פרגמטית (הגזמתי, מדובר בעסקנות שתנסה לשרוד) שתלך על ליכוד פרגמטי (שהוא שלוש הכ"פים: כבוד, כוח, כסף), שייפרד מהימין המשיחי (שהוא שלושת הציוויים: ארץ ישראל, עם ישראל, תורת ישראל).
תקלה ידועה מראש
בינתיים בלגן. פוקר סטריפטיז שבו כל אחד מתפשט מאחד מ"עקרונותיו" כשהוא נזקק לקלף גואל, ופאזל של אלף חלקים שלא תואמים בהגדרה. המוצא הנכון והערכי הוא חיזוק יכולתה של "ממשלת הריפוי" לפצוח במסע חישול באופוזיציה. מעבר לצורך בדחיית סיפוקים יש לדלג על המחסום הפסיכולוגי ולשרש את החשש מכוח הדמון אקס מכינה של נתניהו שישלוף טריק או שטיק שיבלבלו את המערכות. כולם מבינים שמאחורי כל ה"גאונות" שלו עומדים שקרים, חרדים, ש"ס ומתנחלים. ברגע שאין לחבורה הזו יכולת הכרעה פרלמנטרית, יאבד המלך העירום את הבושה ואת התחתונים. בכיכר העיר.
חבורת השינוי חייבת להאמין בכוחה ובסיכוי לאגם בהמשך את כל נפגעי פיגועי נתניהו. מה שמגדר אנשים שונים הוא אויב משותף ומנהיג משותף. נתניהו הוא אויב אידיאלי. הוא עובד כיום על אוטומט וממשיך להמאיס את עצמו, כולל על ליכודניקים. משפט נתניהו לא יועבר בשידור חי וחבל, אבל הדיווחים והבאזז יעשו את העבודה. המרכיב הימני האידיאולוגי ימשיך לתמוך בגלל מאגר הביביסטים שעומד לרשותו, אבל כתבים מזהים סימני התרופפות בגוש החרדי. הלוואי.
כדי להביא את אלה שצפים בים או מתלבטים על הספה, זקוקות מפלגות השינוי למנהיג מוסכם ולא למקהלה מזמרת בכמה קולות. עצם השהות באופוזיציה חשובה לצורך גיבוש כל מנהיגי השינוי לצורכי תיאום ציפיות ותיאום כוונות. האיש שאמור להנהיג הוא יאיר לפיד, והוא אותת על כוונותיו כרה"מ באמצעות פגישות עם מנסור עבאס ואיימן עודה. מבחינת לפיד, להכות באחד על אחד את הנאשם נתניהו כשהוא על הקרשים (משפט וגל מחאה פוסט־קורונה) זה פיצוח גרעינים, לרבע את המעגלים האידיאולוגיים של שותפיו זו משימה הרקוליאנית. התנאי הוא להתנער מבנט ומ"ברית האחים". נדמה שלפיד התבגר מאז, ובנט התיילד מהגן לגנון. צירופו לממשלת השינוי זו תקלה ידועה מראש. בדיוק כמו תופעת האוזר והנדל, רק שלסוס הטרויאני של בנט רתומה מרכבת אליהו הנביא, שתעלה את כולנו בסערה השמיימה.
השותף הנכון והראוי הוא גנץ. אין כמו מיטה משותפת אחרי קטטת אוהבים, ואין כמו פיוס דומע בין השניים כדי ליצור התייפחות קולקטיבית. בתקווה ששניהם מוכנים לדחות את סיפוק נקמתם בנתניהו לטובת הסיכוי לחסל את הקואליציה שלו. כדי שגדעון סער יהיה על הסיפון ויפסיק את הפלירט עם בנט לא די בהבטחת בחירות "רק לא ביבי". איכשהו יש למנוע ממנו חבירה "אידיאולוגית" בהמשך עם הימין שמחוץ לאופוזיציית השינוי. אולי כדאי שסער ייוועץ עם מי שיודעת לשאול. אני מאמין שמי שיודעת לשאול שאלות נוקבות ויש בה ספקנות מקצועית, מאמינה פחות לתשובות נוקבות, כולל ארץ ישראל שלנו לנצח נצחים.
כמו כן רצוי שליברמן ישאיר את הטיפול בשחיתות של נתניהו לאחרים, נקיים יותר, ויתרכז בהפרדת הדת מהמדינה. בעניין דחיית סיפוקים, נדמה לי שמכולם שם דווקא ליברמן ניחן בסבלנות בדואית כדי ליהנות מנקמה קרה, ויש בו מספיק זדון שמח כדי ליהנות גם כאשר נתניהו מתרוצץ בין משפט המדינה למשפט העמים.
העבודה ומרצ עמידות יותר בעניין הסיפוקים. הבוחר הזריק להן מנת יתר, והן עדיין בהיי. מבחינתן אופוזיציה זה אופציה טבעית - העיקר ששרדו. הערבים הם הבעיה והפתרון, ואצלם, כמו אצל כל השאר, שם המשחק הוא סבלנות ועבודה נכונה. לבגין זה לקח כ־30 שנה עד שדחק את המפא"יניקים, אז מה זה להמר על קדנציה באופוזיציה? לעניות דעתי הבלתי נחשבת, החיים באופוזיציה לוחמת (ביעילות) הם הרבה יותר מרתקים מאשר הטקסים החלולים של שררה שרועדת על שרידותה. ההיסטוריה אגב היא לעולם בצד של אופוזיציה מנצחת.