נתחיל מהסוף: אין שיטה מושלמת לבחירת שלטון במדינות דמוקרטיות. אין שיטה שכל מדינה צריכה לאמץ, כי היא השיטה ואין בלתה. יש הרבה שיטות, כל אחת ומקומה, כל אחת וזמנה, כל אחת ויתרונותיה – וחסרונותיה. כל אחת נראית מצוין למי שמנצח, ונראית רע למי שמפסיד. יש שיטות שעיקר עניינן היכולת למשול, יש שיטות שמדגישות את היכולת להיות מיוצג. יש שיטות שמבליטות את אישיותו של המועמד, יש שמעדיפות להבליט מפלגות.
בדרך כלל, שיטות נקבעות ברגע מכונן, של הקמת מדינה, או לאחר טלטלה לאומית קשה. אחר כך הן נשארות, בשינויים קלים, מתגלגלים. חוק בדר־עופר היה שינוי כזה, בתחילת שנות ה־70. הוא חיזק את המפלגות הגדולות, אבל לא חולל מהפכה.
לא קל לעבור בחירות רביעיות בתוך שנתיים, אולי בדרך לחמישיות בתוך פחות משלוש, ועדיין להתאפק. לא קל לראות עוד ממשלת מעבר נרקמת, בגלל נוכחותו של מנהיג אחד שתקוע בגרון, לא לבלוע ולא להקיא, ועדיין להתאפק. לא קלה ההכרה שראש הממשלה עצמו, בנימין נתניהו, אם רק יהיה לו נוח, לא יהסס לכופף את כללי המשחק, לשנות את השיטה. בעצם, נתניהו כבר עשה זאת.
כך עלה לשלטון באמצע שנות ה־90. באומץ הפר משמעת סיעתית. באומץ תמך במעבר לבחירה ישירה של ראש הממשלה. באומץ – ומתוך אידיאולוגיה. היו שחשבו כמותו: בחירה ישירה תביא יציבות. בפועל, כבר בניסיון הראשון התברר שמדובר בכישלון. השאלה מי ניצח, נתניהו או שמעון פרס, הוכרעה סופית רק כעבור כמה ימים, בהפרש זעום. הקואליציה של נתניהו הייתה שבירה. זו של אהוד ברק, שבא אחריו, כבר הייתה למעשה בלתי קיימת.
זה עיקר הבעיה בשינוי שיטת הבחירות: מי שמובילים את השינוי הם חברי כנסת. יש להם הרבה אינטרסים ומעט ידע רלוונטי. הרצון שלהם בשינוי נובע מרצון להביא לתוצאה מסוימת, לא מרצון להביא לתוצאה מיטבית. בשנות ה־90 רצו להימנע מחזרה על המבוכה הגדולה של התרגיל המסריח. היום הם רוצים להימנע מהמבוכה הגדולה של בחירות חמישיות, או מהמבוכה הבינונית של ראש ממשלה עם 6־7 מנדטים, או מהמבוכה המסוימת – כבר התרגלנו – של ראש ממשלה שהוא גם נאשם בשחיתות.
נדמה להם שיש להם פתרון קסם כזה או אחר. נאמר – ראש המפלגה הגדולה יקבל את המנדט. נשמע טוב? נסו את התסריט הבא:
למפלגה א' 41 מנדטים, למפלגה ב' 40 מנדטים, ולמפלגה ג' 39 מנדטים. סך הכל: 120. הנשיא, מתוקף החוק החדש, מטיל על ראש מפלגה א', הגדולה, להקים קואליציה. אלא שראש מפלגה א' הוא ראש מפלגת שמאל, ולעומתו שני ראשי המפלגות ב' ו־ג' הם ראשי מפלגות ימין. מפלגות ב' ו־ג' קרובות זו לזו מבחינה אידיאולוגית, אבל אין להן מנדט. מפלגת א' היא הכי גדולה, אבל אין לה רוב. איפה היציבות? רק בחלום של מחוקקים.
חוק השינוי
מדינת ישראל שינתה לא מזמן את אחוז החסימה. סיפור מוכר ששווה בכל זאת להזכיר. כאשר עשתה את המהלך הזה, רבו התלונות על הניסיון להדיר את ערביי ישראל מהמשחק הפוליטי. כמה חברי כנסת, שמתינות רטורית היא לא התכונה הבולטת שלהם, הזהירו מפני "סוף הדמוקרטיה". מומחים כמו פרופ' עופר קניג מהמכון לדמוקרטיה, שיודעים להתבטא במתינות, התנבאו ש"העלאה חריפה כל כך מ־2% ל־3.25% היא צעד לא אחראי, שבטווח הקצר עלול להביא לידי הדרה של מפלגות המיעוטים מהכנסת".
קניג העלה טענות מוצדקות נגד הדיל הלא לגמרי ברור שנרקם בין נתניהו לבין ליברמן כדי להעלות את אחוז החסימה דווקא כך. למה 3.25 ולא 4.22? למה 3.25 ולא 2.73? אחוז החסימה תמיד שרירותי, תמיד נקבע בפשרה פוליטית. תמיד משרת מטרה של מישהו. ובהחלט ייתכן שהמטרה הייתה הדרה של מיעוטים. אבל כמו במקרה של הבחירה הישירה לראשות הממשלה, כבר בסיבוב הראשון התברר שמטרות לחוד ותוצאות לחוד. המפלגות הערביות התאחדו, אחוז החסימה במגזר עלה, מספר חברי הכנסת עלה.
והנה, חמש שנים אחרי כן ישראל עסוקה בשאלה אם נתניהו – מי שהעלה את אחוז החסימה כדי למנוע כניסת ערבים לכנסת – ישעין את הקואליציה שלו על מפלגה ערבית קטנה. מה ששוב מוכיח שתוכניות לחוד ותוצאות לחוד. לשיטה יש דרכים ערמומיות לשטות במי שמנסה לעקם אותה.
כך יקרה מן הסתם גם אם תעבור ההצעה להגביל את כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות. הצעה מוזרה מלכתחילה בשיטה פרלמנטרית שבה לא בוחרים אישים אלא מפלגות. למעשה, כל תכליתה של השיטה הפרלמנטרית היא למנוע התחזקות יתר של השלטון, הנתון לגחמותיה של הכנסת. סכנה כזאת קיימת במקום שבו יש בחירה ישירה, ותקופת כהונה קצובה, כמו בארצות הברית. שם – בחרת, נסעת. יצא דונלד טראמפ, ניפגש בעוד ארבע שנים.
תיקון החוקה הקוצב את כהונת הנשיא הועבר באמריקה רק בשנות ה־50 של המאה ה־20, לאחר שנשיא אחד, פרנקלין רוזוולט, שבר מסורת ארוכה והתמודד לכהונה שלישית ורביעית. בישראל אין צורך בתיקון כזה. הכנסת רשאית להעיף את ראש הממשלה בכל רגע נתון. העובדה שבמקרה של נתניהו אינה עושה זאת היא לא סיבה לשנות את החוק.
והיא גם לא יוצאת דופן. קנצלרית גרמניה מכהנת בתפקידה כבר עשור וחצי. הלמוט קוהל כיהן פרק זמן דומה. טוני בלייר עמד בראש ממשלת בריטניה כעשור, וקצת לפניו עשתה זאת מרגרט תאצ'ר. בקנדה היו ראשי ממשלה שכיהנו עשור ויותר, בהולנד יש ראש ממשלה אחד כבר עשור. פיליפה גונזלס כיהן בספרד יותר מעשור.
לישראל אין בעיה של ראשי ממשלה שנתקעים בשלטון. יש לה בעיית נתניהו. וזו בעיה של מי שלא בחר בו. לפניו, אף ראש ממשלה לא כיהן ברצף יותר משבע־שמונה שנים, ורובם קרוב יותר לחמש. כך אריאל שרון, יצחק שמיר, לוי אשכול.
ורצוי גם לומר את האמת העגומה על סיכוייו של החוק להגבלת הכהונה לעבור – וגם לשרוד. כלומר, לעבור אולי יעבור, אם תהיה קונסטלציה פוליטית מתאימה. ואז יבוטל, בקונסטלציה פוליטית אחרת. לישראל אין חוקה, ואין תיקונים לחוקה. ישראל היא מדינה שהחוק שלה, כולל חוקים הנוגעים לניהול מערכות הבחירות, גמיש למדי.
ראינו את זה כאשר לצורך רגעי הועבר חוק הקובע תפקיד חדש של "ראש ממשלה חליפי" שלא היה כמותו. ראינו את זה כאשר ישראל עברה לבחירה ישירה. ראינו את זה כאשר הועלה אחוז החסימה. מישהו מניח שחוק הגבלת הכהונה יהיה עמיד יותר מול ראש ממשלה חזק ופופולרי?
חוק העיתוי
אהרן אבוחצירא כיהן כשר הדתות משנת 1977. כתב אישום ראשון שבו הואשם בשוחד הוגש נגדו בשנת 1980. הוא המשיך לכהן בממשלה, זוכה מאשמה, וספג כתב אישום נוסף. שוב המשיך לכהן, עד שהורשע, ופרש. זה הרקע הנכון להבנת המהפכה שהתחוללה, כאשר עשור לאחר פרשת אבוחצירא הורה בית המשפט לראש הממשלה יצחק רבין לפטר את אריה דרעי ורפאל פנחסי מתפקידיהם לאחר הגשת כתב אישום נגדם.
הלכת דרעי ופנחסי אכן מוכרת כמהפכנית, וגם שנויה במחלוקת. שר המשפטים, הפרופ' דניאל פרידמן, הציע אותה כדוגמה ל"אקטיביזם רדיקלי" של בית המשפט. היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר, שכיהן במקביל לכהונת השר אבוחצירא, לא תבע ממנו להתפטר ולא ממנחם בגין לפטר. היום כבר אין שאלה. מדובר בהלכה משפטית תקפה, שגם חקיקה מפורשת של הכנסת לא הצליחה לבטל.
תקפה – אבל עודה במחלוקת. רבין לא אהב אותה, וחשב שהשופטים השתגעו ונוגעים בעניינים לא להם. פיטורי דרעי ופנחסי, שהיו אמורים לנקות את האורוות משחיתות, אילצו את ראש הממשלה לבצע תמרונים פוליטיים מכוערים במיוחד כדי להשיג רוב בכנסת להסכמי אוסלו ב'.
מי שחושב שקניית קולותיהם של אלכס גולדפרב וגונן שגב הייתה מעשה פוליטי לא ראוי, צריך להיזכר במקורה: פסיקה שהובילה לפרישה של ש"ס מקואליציית רבין. מי שחושב שהן הפסיקה הרדיקלית והן התמרון המכוער היו מיותרים, מוטב שייזהר במהלכיו היום, שמא יובילו לתוצאות הרסניות מחר.
יסודו של הרעיון המסתובב כעת במסדרונות, להעברת חוק שימנע מהנשיא לתת מנדט לראש ממשלה שמרחף מעליו כתב אישום, גם הוא בפסיקה ההיא של הלכת דרעי ופנחסי. אם לשרים אסור, למה שלראש ממשלה יהיה מותר? פוליטיקאים שלא היה אפשר לחשוד בהם בתמיכה מופלגת ב"אקטיביזם רדיקלי" של מערכת המשפט, כמו ליברמן וסער, מהרהרים לפתע באפשרות להפוך פסיקה רדיקלית לחקיקה רדיקלית – ופרסונלית. חקיקה שמתעטפת באצטלה של צדיקות, אך תכליתה פוליטית. הדחת נתניהו שלא באמצעות הצבעה של הבוחרים.
כאמור, לא קל להתאפק, כי ברור שנתניהו עצמו, הציניקן יותר מכל הציניקנים, לא היה מהסס לשנות חוקים לטובתו (כפי שאכן עשו הוא והצדיק בני גנץ בפרשת ראש הממשלה החליפי). ובכל זאת ראוי לשאול: האם אתם באמת רוצים שהיועץ המשפטי יוכל לקבוע מי (לא) יהיה ראש הממשלה? או שאולי התוכנית היא לחוקק, להדיח, ואז לחוקק מחדש? ומה אם נתניהו יקבל בבחירות חמישיות 50 מנדטים, גם אז הנשיא לא יוכל להטיל עליו הרכבת ממשלה? ומה אם יקבל 60? ומה אם יהיה לו גוש חוסם שמסרב להתפשר? מה אם לא יהיה אפשר להקים ממשלה אלא תחתיו?
תאמרו: לא סביר שכך יקרה. נכון, באמת לא סביר. אבל סביר בהחלט שיקרו דברים אחרים שלא חזינו כאשר חוקקנו את החוק. כמו שקרה כאשר הועלה אחוז החסימה. כמו שקרה כאשר ישראל עברה לבחירה ישירה. כמו שקרה כאשר בית המשפט החליט שחובה לפטר את דרעי.
תשאלו: אז לא לשנות שום דבר אף פעם? ואשיב: בטח, לשנות. בזמן רגיעה, בהסכמה רחבה, בשיקול דעת, במטרה לשפר את השיטה ולא במטרה להגיע לתוצאה ספציפית. בזהירות. בזהירות. הבחירות בישראל הן עדיין מקדש מעט של יציבות ואמון. צריך להיזהר בהן.
סטיית תקן
1. באתר המדד פרסמתי השבוע ניתוח מפורט של ביצועי הסקרים והמדגמים. השורה התחתונה: לא משהו בחיזוי המפלגות, אבל דיוק טוב מאוד בחיזוי הגושים.
2. לראשונה אי־פעם, פחות ממחצית מהאמריקאים חברים בקהילות דתיות. כאשר חוקרי גאלופ החלו לבדוק מי חבר במה, 73% מהאמריקאים היו חברים. השנה, השיעור ירד ל־47%. ולא, ההנחה היא שלא הקורונה גרמה לזה. אולי רק האיצה תהליכים שמתרחשים מאליהם. האמריקאים נעשים קצת פחות דתיים, ועוד פחות מזה מרגישים צורך בדת ממוסדת.
3. ובהקשר לקורונה: בכנסיות אמריקה המאמינים חוזרים לאט לתפילות. בבתי הכנסת קצת פחות. השאלה אם קהילות דתיות יחזרו לשגרה של לפני המגיפה עודה פתוחה. יכול להיות שכמו בעולם העבודה, המעבר לנוכחות היברידית, לפעמים מקרוב ולפעמים מרחוק, ייעשה להרגל גם במוסדות הדת.
השבוע נעזרנו במאמרים של פרופ' עופר קניג, פרופ' דניאל פרידמן, פרופ' אברהם דיסקין, ד"ר עמנואל נבון, פרופ' אלכסנדר יעקובסון. כמו כן, בנתונים ובמחקרים של של גאלופ, המכון לדמוקרטיה, מכון פיו ופורום קהלת