כמה מהדמויות הפוליטיות המדוברות בימים אלה בישראל עומדות למבחן שיקבע אם הופעתן במרכז הזירה הציבורית הייתה אפיזודה חולפת, מקרית, או שהן עשויות מהחומרים המעמידים אנשים במרכז החיים הלאומיים. בעמדה של הנהגה.
כאשר יסכמו את המהלכים הפוליטיים שהתרחשו במהלך השנתיים האחרונות וגררו את מדינת ישראל לסף התהום, יהיו שותפים רבים לאחריות. על נתניהו כבר דיברנו לא מעט. נתניהו הוא כל הדברים הרעים שאנחנו אמרנו ואומרים עליו. הוא עבר את כל הגבולות המקובלים של מותר ואסור - בעיקר של אסור - בחיים הציבוריים שלנו. הוא ביטל לחלוטין את ההבחנה בין הפרטי לציבורי, בין האישי לכללי, בין האינטימי־משפחתי לציבורי המשותף לכל.
טשטוש הגבולות הזה מתחיל בהכרה כי נתניהו, בעיני עצמו ובעיני רעייתו ובנו - הוא והמדינה חד הם. אין שום פער או מחיצה בין הצרכים שלהם - ובין צורכי המדינה. מה שהוא רוצה, למה שהוא מתאווה - זה המדינה. כמו לואי ה־14 שאמר "המדינה - זה אני" (L’ETAT C'EST MOI), או נכון יותר - המדינה היא הבית הפרטי שלי. כל מה שכאילו נמצא במגזר המוכר לכולנו כציבורי - הוא בהישג ידי, ובעצם שלי.
נתניהו ייאלץ בקרוב להתנסות בחוויה מטלטלת ומרסקת. הוא יראה במו עיניו את הסבלים הבאים לפנות אותו ואת משפחתו מהבית ששייך למדינה והוא היה בו דייר זמני. אומנם זמן ממושך מאוד - אך זמני. הוא יצטרך להיפרד מכל השמשים ומלחכי הפנכה שמעמדו הזמני הדביק אותם אליו. אין אדם אחד ביניהם שאוהב אותו באמת.
כל אלה שעומדים ומוחאים כפיים ל״ביבי מלך ישראל" אינם אוהבים אותו, אינם קרובים אליו, ואינם באמת מחוברים למשהו באישיות הקרה, המנוכרת והזחוחה שלו. גם הוא לא אוהב אותם. הם מריעים לו, כי נדמה להם לרגע, קצר מאוד, שדרך ההתלהבות המעושה הזו - הם נוגעים במשהו שגדול יותר מהאיש עצמו. במישהו שנראה כמייצג הוויה גדולה יותר מהחיים המשעממים, נעדרי הריגושים, המלאים לא אחת במצוקות, אי־נוחות, פחדים וחרדות.
נתניהו באמת בז להם. מזלזל בהם. אין בו אפילו קמצוץ של חום אנושי, של אכפתיות הקשורה לדברים שהם הבסיס לקשר אינטימי, רגשי - שיכול להתפתח בין אדם לזולתו, או בין אדם לציבור שהוא מרגיש חלק ממנו. נתניהו לא מרגיש חלק מהציבור - הוא מאמין שהוא נישא מעליו.
במציאות הזו נדרש מכמה אנשים לקבל החלטה קשה: מה חשוב יותר למדינה? האם מה שהתחייבו לעשות לפני הבחירות, או מה שמוטל עליהם לעשות כדי לשחרר את המדינה מעולה של הרודנות המתנשאת והזחוחה של נתניהו?
קדמו להם אישים שהגורל, הנסיבות הלאומיות והחברתיות הציבו אותם בעמדת ההנהגה של ישראל. בן־גוריון היה איש חזון. הוא הנהיג את המדינה טרם הקמתה ובימים המכריעים שבהם נגררה למלחמת קיום. מורשתו היא לא רק ההכרעות הקשות שקיבל בימים שבהם עצם קיומה של ישראל עמד בספק, אלא לא פחות מכך - בוויתורים שעשה כאשר הבין שהקיום, הסולידריות הפנימית וכושר העמידה של המדינה הקטנה מחייבים זאת. כך עשה ברגע המכריע כאשר הבין שאין מנוס מלהשלים עם חלוקת ירושלים, אף שהיו שראו בכך בכייה לדורות.
בשנת 1956, לאחר כיבוש סיני במבצע קדש, הכריז בן־גוריון על מלכות ישראל השלישית - אך כעבור 24 שעות התקפל והסכים לנסיגה מוחלטת מחצי האי, כאשר הבין שאין לישראל כוח לעמוד מול האולטימטום של המעצמות. לא הרטוריקה המתלהמת הייתה ביטוי לגדולתו - אלא יכולתו לפעול בניגוד מובהק לה, ברגע שהבנת הקשיים והכרה במגבלות שלנו חייבו זאת.
מנחם בגין נתן ביטוי נמלץ, מלהיב, מרגש יותר מכל מנהיג ישראלי לפניו או אחריו על זכותנו לארץ ישראל השלמה. גם את רצונו בכל חצי האי סיני לא הסתיר, והוא אף התכוון להתגורר שם לאחר פרישתו. אך כשהגיע רגע ההכרעה - הוא נסוג מכל ההצהרות הנמלצות הללו והחליט על נסיגה מוחלטת מסיני, עד הסנטימטר האחרון, ונמנע מסיפוח של יהודה ושומרון. אמרו שבגין עשה זאת בדלית ברירה. שלא עמד לו כוחו מול הלחצים מבית ומחוץ. אלה שאומרים זאת - מזלזלים בגדולתו. הוא החליט. רק לו היה הכוח, והוא הביא לשלום בין ישראל למצרים. כמעט כל מה שהבטיח לפני כן - נשכח.
יצחק רבין חתם על הסכמי אוסלו. אלמלא הוא, לעולם לא הייתה חלה התפנית ביחסים בינינו לבין הפלסטינים. אלמלא נרצח היה ממשיך בתהליך ומביא אותנו, אולי, לשלום כבר לפני יותר מ־20 שנה. אוסלו לא היה חלומו של רבין. הוא התלבט בין מה שאמר לפני ההסכמים לבין ההזדמנות המורכבת והמסובכת שנוצרה. היו שושבינים רבים לתהליך, אבל היה מנהיג אחד עם הכוח להכריע. רבין היה האיש.
כמה אנשים הכריזו על רצונם להנהיג את ישראל. לפיד, סער, בנט, גנץ, ואולי עוד אחדים. המכשול שעומד בדרכם הוא לא מספר המנדטים שיש להם, אלא היכולת לעשות מעשה המנוגד לחלק ניכר מההתחייבויות שנתנו ערב הבחירות. בנט הדגיש שהוא ימני (אף שלא פירט בדיוק מה זה אומר), סער הדגיש שהוא ממלכתי ולאומי ומתנגד לפתרון שתי מדינות. לפיד נמנע מלהתחייב אך דאג שלא להסתבך בדימוי שמאלני.
עכשיו הם צריכים להחליט מה חשוב יותר. מה שאמרו עד לאחרונה, או מה שיכריע את עתיד המדינה. האם הקנאות הלאומנית האובססיבית ששללה כל שיתוף פעולה גלוי, פומבי, שוויוני, עם המנהיגות של האוכלוסייה הערבית חשובה יותר מהיכולת לשנות כיוון, להושיט יד, לקרב את הנציגים של המיעוט הלאומי שהוא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ולהציע להם שותפות של אמת?
לבנט, סער ולפיד יש הזדמנות. ייתכן שלא תשוב. אם יגלו אומץ, אם יפגינו יכולת לעשות את מה שהתחייבו לא לעשות - הם ינהיגו את המדינה. מי שחושב שסטייה מהתחייבויות העבר היא ביטוי לאיבוד הזהות האישית שלו, טועה. זה גילוי של גדולה. זה בידיהם. הראשון שבהם - יוביל את כל היתר. זה שיעדיף את הנוחות, את ההתרפקות על משאלות לב של העבר - יאבד את העתיד שלו, ויחבל בעתידה של ישראל.
לבנט, סער ולפיד יש הזדמנות שייתכן שלא תשוב | אולמרט
אם יגלו אומץ, אם יפגינו יכולת לעשות את מה שהתחייבו לא לעשות - הם ינהיגו את המדינה. מי שחושב שסטייה מהתחייבויות העבר היא ביטוי לאיבוד הזהות האישית שלו, טועה
