דילמת חייו: בנט חייב להכריע - האם הוא איש ימין או ביביסט?

1. לשים את המשקעים מאחור
זה היה קצר והמחיש עד כמה האיש נואש. יום רביעי, שמונה בערב, ראש הממשלה בנימין נתניהו מתחנן על חייו הפוליטיים: "העם אמר את דברו באופן מובהק", אמר, "לראשונה אחרי שלוש מערכות בחירות הימין זכה ברוב ברור, 65 מנדטים בכנסת, מה שמאפשר להקים ממשלת ימין יציבה". מדובר כמובן בשקר גס, בוטה, חסר בושה. מצד שני, זה כבר לא באמת מרגש אף אחד. הרי נתניהו יודע מצוין שגם בבחירות מועד א' ב־2019 הייתה תוצאה דומה, 65־55 לימין, אבל כבר אז החלוקה לא הייתה של ימין ושמאל, כי אביגדור ליברמן אמר "עד כאן" והחליט שאת נתניהו צריך להחליף.

נתניהו יודע מצוין שהימין והשמאל לא שיחקו תפקיד בשלושת הקמפיינים האחרונים שאליהם גרר את כולנו בכפייה, להפך: שתי מפלגות ימין הזדהו במפורש ככאלה שדורשות ממנו לפנות את כיסאו (המפלגות של גדעון סער וליברמן) ומפלגת ימין נוספת (של נפתלי בנט) דרשה להחליף אותו. ולכן יש לתקן את השקר של נתניהו לאמת הזו: "העם אמר את דברו באופן מובהק. יש רוב ברור להחלפתו של בנימין נתניהו ושחרורה של מדינת ישראל מהמרתף של המעון ברחוב בלפור, שבו היא כלואה מאז נחטפה על ידי משפחה מטורללת".

הלאה: אחרי השקר הגס הזה הגיע זמנו של הנאמבר המרגש. נתניהו הישיר את מבטו אל המצלמה, ריכך את טון הדיבור ופנה ללב שלנו. כלומר ללב של גדעון ונפתלי. בשלב הזה הוא פושט את חליפת המנהיג הלאומי ועוטה את גלימת העובדת הסוציאלית הרחומה והחנונה במטרה להרטיט לבבות ולהרעיד נימי נשמה: "אני פונה אליכם, נפתלי בנט וגדעון סער", ייבב נתניהו, "זה לא סוד שהיו בינינו מחלוקות לאורך השנים, אבל ידענו, ידענו גם להתגבר עליהן ולעבוד יחד לטובת אזרחי ישראל", מלמל, לקראת הקרשנדו: "שובו הביתה!".

מה פירוש "הביתה"? האם נתניהו מוסמך להרשות לבנט, איילת שקד וסער להניח את כף רגלם בתוככי קודש הקודשים של הבית בבלפור, למשל? התשובה שלילית. אם זה היה תלוי בו, הם לא היו מגורשים משם מלכתחילה. וחוץ מזה, מעניין אותי אילו מחלוקות בדיוק היו לנתניהו עם בנט או סער. התשובה: לא היו מחלוקות כאלה. מדובר בפייק מוחלט. אז מה כן היה? הייתה אותה "פתווה" נוראה היוצאת מבלפור בשלב כזה או אחר של כל מערכת יחסים של נתניהו עם מישהו שלא בא טוב בעיניים ליושבי המעון. קחו פולסא דנורא, ערבבו אותה עם אות קין המוטבע בברזל מלובן על מצחם של הנידונים, תוסיפו הגליה מיידית לאי השדים וצרור גידופים וקונספירציות בקבוצות הביביסטים, ותקבלו מה שמקבל כל אחד בתורו.

לנתניהו לא היו "חילוקי דעות" עם בנט וסער, כפי שלא היו לו חילוקי דעות עם משה כחלון, לפני שזה נמלט מהליכוד, או עם גלעד ארדן, לפני שהוגלה לארצות הים, או עם כל אחד מהנמלטים או המגורשים מקרבתו בכל דור ודור: מדוד לוי, דן מרידור, רוני מילוא, אביגדור ליברמן ויצחק מרדכי של הדורות הקדומים, ועד העשרות שגורשו, התגרשו או נמלטו על נפשם בימינו אלה. בכל המקרים הללו מדובר באותה בועת טירלול המקיפה את נתניהו, מרעילה את סביבתו, עורפת כל מי שמעז להרים רבע ראש, מייצרת תיאוריות קונספירציה מטורללות, פרנויות הזויות והאשמות בדיוניות וצווחת אחר כך שרודפים אותה.

נסו להיזכר רגע מה עבר על בנט מידיהם של שוכני המעון המטורלל: הפיצו עליו סיפורי מעשיות, דרשו מעורכי וואלה להכפיש את אביו המת, את רעייתו הקונדיטורית, לפרסם עליו פרסומים שליליים. הוא הצליח להידחק לממשלה ב־2013 רק בזכות הברית עם יאיר לפיד ויחד עם שקד לא זכה לדרוך מעולם על מפתן המעון בבלפור או על סיפון מטוס ראש הממשלה. בהקלטה המפורסמת של ניר חפץ מכנה נתניהו את בנט בתואר המחמיא "כלב קטן".

אותו דבר קרה לסער, רק הרבה יותר זמן והרבה יותר גרוע. מה פשעם של החבר'ה האלה? אין לדעת. בנט ושקד סברו לתומם שההחלטות של נתניהו צריכות להיות מקצועיות והרעיה לא צריכה לקבוע בנושאים ממלכתיים או פוליטיים. הם גם העזו לקבל שכר (סמלי) על עבודתם מהקופה המשפחתית (ללא אישור מהסמכות העליונה!). סער, האיש שהחזיק לנתניהו את היד בזמנים הכי קשים והיה בעל הברית הנאמן והמסור ביותר, פשוט לא בא טוב בעין לבאי "בועת הטירלול" והוכרז כמורד במלכות. זה סופו של כל בלון. בדרך כלל מדובר בהזיות מיוזעות, רבעי שמועות שמתובלות בהתקפי פרנויה ושיגעון רדיפה, שגורמים לכל מי שנשאב לתוך הבועה הרעילה הזו להיפלט ממנה ככיסא מפלט בבוא שעתו.

אין טעם להמשיך לכבס את האמת: מדובר בעניינים שבנפש, שמהם נולדות הרוחות הרעות שמוציאות מדינה שלמה מדעתה. מהגזירות הללו המוטלות בכל פעם על חף מפשע אחר אין יציאה, למעט במצב אחד: כשהשלטון עצמו בסכנה. אז עכשיו השלטון והחיים הפוליטיים תלויים על חוט השערה וכף הקלע. זו הסיבה שנתניהו מתחפש פתאום למפייס הלאומי, למי שמתנדב "לשים את המשקעים מאחורינו". אין לו ברירה אחרת. לדעתי, הוא איחר את המועד. המסה הקריטית נצברה. כל אלה שעליהם דרך, השפיל, ביזה וניצל בדרך למעלה, ממתינים לו עכשיו בדרך למטה.

2. אובך ותריסים מלוכלכים
ההצעה של נתניהו לבנט, שלפיה יוכל להיכנס לליכוד עם 20 אלף מתפקדים ושריון ל־7 הח"כים שלו בתוך 37 הראשונים ברשימת הליכוד בשתי מערכות הבחירות הקרובות, היא בדיחה. נדמה לי שגם בנט יודע את זה. ראשית, אין לנתניהו סמכות כלשהי להבטיח הבטחה כזו. בליכוד יש, עדיין, מוסדות מסודרים, יש בית דין לעתירות, ויש כוחות רבים שלא באמת ישמחו לקלוט את בנט ופמלייתו המורחבת במפלגה.

מטרתה האמיתית של ההצעה היא לייצר אי־שקט בחצר הפנימית של בנט. ההצעה של "גוש השינוי" לבנט להיות ראש ממשלה ראשון ברוטציה טובה לבנט. הצעת הפייק של נתניהו להיקלטות מורחבת בליכוד טובה לח"כים של ימינה. נתניהו מקווה לייצר לחץ פנימי על בנט. הבעיה היא שהמנוף שהפעיל לא משכנע. כדי למצוא אדם אחד שמאמין למילה אחת שיוצאת מפיו של נתניהו, צריך להקיף את העולם.

כל עוזר פרלמנטרי זוטר יודע שגורלה של הצעת נתניהו לבנט יהיה מר ונמהר בדיוק כמו הצעת נתניהו לבני גנץ. קודם תחתום כאן וכאן, אחר כך נראה. ברגע שגנץ חצה את הרוביקון והחליט להיענות לחיזוריו של נתניהו (אחרי הבחירות הקודמות), החלו ההצעות להתמוסס מאליהן. בינתיים כחול לבן התפרקה, והאופציה של גנץ התפוגגה. ההבטחות של נתניהו דומות מאוד למשימות בסדרה "משימה בלתי אפשרית". הן משמידות את עצמן. בנט לא צריך שיסבירו לו שהמטרה היחידה של נתניהו בהקמת ממשלה היא לפרק את הפריטטיות ולהיפטר מעונשו של גנץ.

ברגע שהממשלה הזו תקום, עם בנט ככסיל השימושי התורן, תתחיל הספירה לאחור. כעבור חודשיים־שלושה, אחרי שיפטר את היועמ"ש וימנה מקורב לתפקיד, ילך נתניהו לבחירות. בנט יפנה אז לבית הדין העליון של הליכוד כדי לקבל את 20 אלף המתפקדים שלו. הוא יקבל אותם כמו שגנץ קיבל את הרוטציה וכמו ששאול מופז קיבל את גיוס החרדים וכמו שמצביעי הליכוד הלכו לישון עם "ממשלת ימין על מלא" וקמו עם התנועה האסלאמית.

מכמיר הלב להביט בשופרותיו המחלידים של השליט מתפתלים, מצווחים, בוטשים ובועטים ומתפלשים בעפר לנוכח האמת שנגלתה להם במלוא עוצמתה במוצאי יום הבחירות: אפשר לרמות חלק מהאנשים חלק מהזמן, אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן. כשמתברר שהליכודניקים הצביעו ברגליים, לא באו לקלפיות או שהצביעו למפלגות אחרות, נעלמת הזחיחות שאפיינה את לול השופרות עד יום הבחירות ומוחלפת בזעם קדוש.

בנהריה היה פעם שריף בשם ז'קי סבג. ראש עירייה מיתולוגי ששלט ללא עוררין קרוב ל־30 שנה. הוא היה שנוי במחלוקת, נחקר ונחשד בפלילים, אבל המשיך להיות האיש החזק ולא ראה אף אחד ממטר. ב־2018 הוא הפסיד לרונן מרלי בהפרש עצום (60% למרלי מול 23% לסבג). בליל התבוסה הוא נשא את הנאום המסורתי שבו הוא אמור להודות לתומכיו ולברך את מנצחו. במקום זה, הוא אמר את הדברים האלה: "אני עוד מחפש את המילה הנכונה", אמר סבג, "אבל בגדול, אחרי 30 שנה, הגעתי למסקנה שרוב תושבי נהריה הם כפויי טובה".

אז ככה בדיוק נתניהו. "איפה הכרת הטוב?", זועקים החסידים שפוזרו בנדיבות בין תחנות הרדיו והטלוויזיה. ליצן אחד ב"ישראל היום" פרסם טבלה עם נתוני התמיכה הקורסים בליכוד בכמה ממעוזי המפלגה ושאל משהו כמו "מה היו הליכודניקים ביום הבחירות, יותר שאננים או יותר כפויי טובה?", בעוד חברי ינון מגל ניסה לתרץ את הקריסה בתמיכה בנתניהו בערי הליכוד בדרום בכך ש"היה אובך והם לא רצו ללכלך את התריסים", ובכללי הוא טוען ש"העם מטומטם".

לאן נעלמה הזחיחות? לאן נעלם הביטחון העצמי שלפיו "השמאלנים באים להפגנות והליכודניקים לקלפיות?". ואיפה הד"ר אבישי בן־חיים כשצריכים אותו? למה הוא לא מנסה להסביר את הסיבה שגרמה לחלק מאנשי הפריפריה לשנות את טעמם ודעתם? יכול להיות שיש להם, למרות התיאוריה המגוחכת שהוא מפיץ, מחשבה עצמאית? ולמה הוא לא מוקיע את הגזענות שבה מתייחסים אנשיו של נתניהו לתומכיו ומצביעיו המסורים?

אגב, בדיקה יסודית יותר של דפוסי ההצבעה בדרום הארץ מעלה ממצאים מעניינים: ביום הבחירות היה בדרום אובך כבד (אופייני לתקופת טרום פסח). אבל האובך הזה לא הוריד את אחוזי ההצבעה במעוזי גוש השינוי. מקומות כמו בארי, כפר עזה ויד מרדכי שמרו על אותו אחוז הצבעה כמו בבחירות הקודמות (פחות או יותר). במעוזי הליכוד, לעומת זאת, נרשמה ירידה של כ־6%.

מסקנה: זה לא האובך, טמבלים. זה המצב. (הבהרה: הטמבלים לא נאמר כאן כקללה, אלא כטייק־אוף לססמת הבחירות ההיא של ביל קלינטון, זה לא הכלכלה, טמבל). יכול להיות שהטרללת ההולכת ומחמירה של בלפור סימנה קו אדום בוהק גם לאדוקים שבליכודניקים? יכול להיות שהכשרת הכהניזם נתפסה על ידי לא מעט מצביעים כמעשה שאפילו לנתניהו אסור לעשות?

לא הייתי מציע לזלזל באפשרות הזו. אתמול פרסמה מפלגת נעם, אחת משלוש המפלגות המרכיבות את הציונות הדתית, את דרישותיה מהקואליציה הבאה, אם תוקם על ידי נתניהו. בסוף הרשימה הסתתרה דרישונת תמימה לכאורה: לבטל את החלטת הממשלה מספר 2331. מהי ההחלטה הזו? החלטה שיישרה את ישראל עם העולם הנאור וקבעה כי יש להילחם בהדרת נשים ולחתור לשוויון מגדרי בין גברים לנשים. אז מבחינת נעם, העסק הזה בטל ומבוטל.

צריך לנשום עמוק ולנסות להבין מה קורה כאן. בשבוע שבו באיחוד האמירויות מחוקקים חוק החותר לשוויון נשים ברוח החלטת האו"ם 1325 (ששימשה כהשראה להחלטת הממשלה אצלנו), קמה מפלגה יהודית שנתניהו הכניס על גבו לכנסת, וקוראת לישראל לחזור לחשכת ימי הביניים. מצד שני, זה מסתדר מצוין עם הרומן של נתניהו עם התנועה האסלאמית והאחים המוסלמים של מנסור עבאס. נתניהו העמיס על גבו והכניס לכנסת מפלגה גזענית, הומופובית, שסבורה שצריך להשאיר את האישה במרחב שבין המטבח לחדר המיטות. אז למה שלא נתקדם הלאה ונעביר חוק, יחד עם התנועה האסלאמית, שיחייב את הנשים להסתובב עם בורקה?

הביביסטים מדברים בשבוע האחרון על האחווה בין שתי הדתות הגדולות, יהדות ואסלאם. היש אחווה גדולה מזו? בשלב הבא אפשר למנוע מנשים להצביע ולנהוג במכונית. השמיים הם הגבול. אז לא, מכובדיי השופרות החלודים. זה לא האובך. זו המהות. הליכודניקים לא עצלנים ולא כפויי טובה. הם כנראה החליטו שהספיק להם. שיש גבול לכל תעלול. שעד כאן ולא עוד. הם לא יהיו מוכנים להכשיר כל שרץ ולהצדיע לכל טירוף רק כי משפחה מסוימת מסרבת לשחרר את המדינה שחטפה.

3. אינטרסים לאומיים משועבדים
הראשונים שהעזו להמחיש שהימין אינו מילה נרדפת לביביזם היו צבי האוזר ויועז הנדל, שהצטרפו לכחול לבן. אני יודע שמרבית קוראי הטור הזה לא נמנים עם חסידי הצמד הזה, אבל אני חושב אחרת. אני לא חולק איתם חלק מדעותיהם, אבל יודע להעריך את העובדה שהם סירבו בתוקף לכל ההצעות המפליגות שקיבלו מנתניהו ונשארו נאמנים להבטחתם: לא לביביזם, כן לימין. הם הרימו את נס המרד.