"אתה יודע איזה יום היום?", שאל אותי עפיף אבו מוך, פובליציסט ופרשן פוליטי תושב באקה אל־ע'רבייה. "יום האדמה, 30 במרץ", עניתי כמו תלמיד טוב שיודע לאן המורה שלו מכוון. "יום אל־ארד", בערבית, הפך לאירוע מכונן בחיי החברה הערבית בישראל מאז אותו תאריך בשנת 1976. שביתה כללית ראשונה מסוגה ושורה של הפגנות בכמה מהערים הערביות, כמחאה על הפקעה של כ־20 אלף דונם, בעיקר בשטחי סכנין, עראבה ודיר חנא, הפכו במהרה להתנגשות אלימה שבסופה נרשמו שישה הרוגים ערבים מאש כוחות הביטחון. היום הזה הפך לסמל של ממש בכל הקשור לתודעה הפוליטית של ערביי ישראל, וכן למה שנראה אז כהידוק הקשר בין הפלסטינים בשטחים לבין הציבור הערבי בתוך הקו הירוק.
"כשהייתי ילד, אתה יודע מה היה בכפר שלנו?", ממשיך אבו מוך בדבריו. "זה היה יום היסטורי, רחובות היו נחסמים, המונים היו יוצאים לרחובות, בערים והכפרים הכל היה סגור בגלל השביתה בכל שנה, בסכנין וגם בנצרת היו תהלוכות ענק, לעתים בהשתתפות עשרות אלפים. ותראה מה קורה ב־2021. תראה איזה הבדל. אותן מפלגות שעמדו בקדמת ההפגנות ביום האדמה, נמצאות היום בחזית המו"מ לקואליציה. זו אינה ביקורת, שלא תבין אותי לא נכון, זה רק ממחיש איזה תהליך עברה החברה הערבית".
ואומנם, אם נדמיין לרגע את חיים יבין מוביל את אחד ממשדרי הבחירות עם היוודע דבר תוצאות האמת, הוא צריך היה לשחרר שוב לאוויר העולם את הכרזתו המפורסמת: "גבירותיי ורבותיי, מהפך", לא פחות מזה. אין מדובר במהפך שנוגע רק לחברה הערבית או לפוליטיקה המפלגתית הערבית, אלא מהפך בפוליטיקה הישראלית בכלל. ממעמד של מוקצים, מודרים, בלתי רצויים - ולמעשה כאלה שהוגדרו אויבים בצורה כזו או אחרת על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו עצמו, הפכו הערבים לבעלי ההחלטה, אלה שיקבעו את גורלו של נתניהו ואת זהותו של ראש הממשלה הבא, וכל זאת בעידודו הבוטה והגלוי של אותו אדם שהכניס לתודעה הציבורית את המשפט "הערבים נוהרים לקלפיות".
אז מה שקרה הפעם היה שהערבים לא נהרו בכלל, שיעור ההשתתפות שלהם בבחירות היה נמוך מאוד (46.3%), ועדיין - הם ולא בנט עשויים להיות מי שבסופו של דבר יקבעו את גורלה של מדינת ישראל בשנים הקרובות.
תוצאות הבחירות הן כמובן בבואה לתהליכים החברתיים שמתרחשים בחברה הערבית בישראל בשנים האחרונות, ובראשם הרצון ההולך וגובר להשתלב בחברה הישראלית כשותפים שווים. הסברים לתופעה הזו לא חסרים - התחלפות הדורות, המצב הכלכלי, החזית הרדומה מול הפלסטינים, העולם הערבי ששרוי בכאוס וגם ההפשרה ביחסים מול כמה ממדינות ערב, הקורונה שהפכה את כל אזרחי המדינה לשותפים להתמודדות והחיסונים. יחד עם כל אלה חלחלה ההבנה בקרב רבים, שהגישות הישנות והמסורתיות של היבדלות מול מוסדות המדינה אינן מביאות לשיפור במצב הכלכלי או החברתי של הערבים בישראל. סוגיות שמטרידות כל ערבי כיום, ובעיקר הפשיעה הגואה, יכולות להיפתר אם ניתן יהיה לדחוף ולהאיץ בשלטונות הישראליים (יהודים צריך לומר) לפעול ביתר שאת, ולשם כך נדרשת השפעה פוליטית.
ד"ר מיכאל מילשטיין, ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין (אוניברסיטת תל אביב), אומר כי שאיפות ההשתלבות והרצון להשפיע של הערבים בישראל הובילו לשסע של ממש בפוליטיקה הערבית. "תראה מה קרה כאן, מגוש אחד של הרשימה המשותפת, שזכתה ב־15 מנדטים ונועדה להתגבר על השסעים בחברה הערבית, אנחנו עדים לפיצול שמתמקד בין היתר בנקודה הזו של ההשתלבות, ואם הופכים להיות שחקן משפיע או לאו. הנקודה השנייה שסביבה נרשם הפיצול היא הסיפור התרבותי. כלומר זה לא רק 'כן ביבי, לא ביבי', אלא גם ובעיקר הסיפור של השמרנים, שאינם רואים בעין יפה את זכויות הלהט"בים וכל מיני עקרונות ליברליים. יש כאן לא מעט קבוצות דתיות שונות, נוצרים ומוסלמים ואחרים - גם בקרב המוסלמים יש קבוצות שיש להן גישות שונות לאסלאם - אבל בוודאי שלא ניתן להתעלם מהמחנה השמרני שרובו הצביע למנסור עבאס".
מוחמד מג'אדלה, פרשן ועיתונאי (אף הוא תושב באקה אל־ע'רבייה), מסביר שהבחירות האחרונות סימנו עוד שתי נקודות ציון היסטוריות. ראשית, מחנה המרכז־שמאל איבד את הבכורה בקרב הערבים. "הליכוד היא המפלגה היהודית שזכתה להכי הרבה קולות בחברה הערבית, יותר מהעבודה ומרצ יחד (21,403 בהשוואה ל־21,714 לליכוד – א"י). כלומר לא רק החברה היהודית נעה ימינה, אלא גם החברה הערבית. זה דרמטי. הדבר השני ואפילו יותר משמעותי, זה שכמעט 170 אלף קולות (כ־35.5% מכלל הקולות הערביים – א"י) בחרו במפלגה שאמרה מראש שהיא מוכנה להיכנס לממשלה בראשות נתניהו. זה היסטורי. זה סופר־דרמטי ועצום. מנסור עבאס ורע"ם לא רימו או שיקרו, הם אמרו את הדבר הזה בכל מקום, למרות שזה עלול לשרת את הימין הישראלי שחוקק את חוק הלאום, רצה בסיפוח הגדה המערבית ואת חוק קמיניץ".
ההצלחה הגדולה
מנסור עבאס הוא כנראה המנצח הגדול של הבחירות האחרונות. לא רק בקרב הערבים, אלא בכלל. יותר מכל מפלגה אחרת, יותר מכל מנהיג אחר, עבאס ורע"ם הצליחו לעשות היסטוריה. "יש התעוררות בחברה הערבית, שרוצה לשחק את המשחק כמו כולם", מסביר אבו מוך. "רע"ם הבינו שלנגח את הממשלה בלי להביא להישגים של ממש זה לא יעזור בדבר. הם מאמינים שבאמצעות שותפות היא יכולה להביא להישג כפול - שינוי של ממש בשטח מצד אחד, ומנגד, הכפלת כוחם ופגיעה בכוח של הרשימה המשותפת. עבאס יישם את החזון של איימן עודה מהמשותפת.
עודה רצה שותפות עם המרכז ועם השמאל, בא עבאס ואמר 'אני לא משחק על חצי המגרש אלא על כולו'. עכשיו בוא לרגע תדמיין מה יקרה אם עבאס יצליח, באמצעות כניסה לקואליציה, להביא לתקציבים ולפעולה של ממש נגד הפשיעה בערים הערביות. תאר לך שבעקבות הגברת נוכחות משטרתית תירשם ירידה במספר הנרצחים. מי יוכל להתווכח עם זה בכלל? מה תוכל המשותפת לומר? אם הדבר הזה ייעשה בהסכם קואליציוני, עבאס ירשום הישג אדיר ולמשותפת לא תהיה יכולת להתמודד עם הנתון הזה".
מג'אדלה טוען שההצלחה של רע"ם נובעת בין היתר מהאכזבה מהמרכז והשמאל, "ובעיקר מהמנהיג שרימה את הערבים, בני גנץ. ב־2015 קמה הרשימה המשותפת, הם שיפרו את מעמדם הפוליטי, קיבלו 15 מנדטים, והם המליצו על גנץ פעמיים, כולל בל"ד. ומה שקרה זה שהוא מכר את הקולות האלה לנתניהו. זה הוליד לתסכול רב של הציבור הערבי כלפי המרכז והשמאל וגם כלפי המשותפת. הציבור הערבי המצביע, שזה פחות מחצי מבעלי זכות ההצבעה, כבר ניסה הכל. הצביעו לעבודה, למשותפת, למרצ וקיבלו אותה תוצאה. והפעם נתניהו החליט לבוא ולדבר אל הציבור הזה. הוא הופיע בשם 'אבו יאיר'. בא לערים הערביות ויחד עם הסכמי הנורמליזציה והקורונה והמענקים, המסר שהוא הביא זה 'ניסיתם הכל, הגיע הזמן שתתחברו להצלחה ולמפלגת שלטון'".
אולי חלק מהסיפור היה העייפות מהסוגיה הפלסטינית?
"אין ספק שהסוגיה הפלסטינית כבר לא בראש סדר העדיפויות. אצל היהודים והערבים. זה לא סתם עייפות, הנושא הזה פשוט לא בסדר היום. אם ברקע הבחירות האלה הייתה מלחמה בעזה, אז לא היית רואה אפילו אחוז אחד שמצביע לליכוד. אתה צריך לזכור שרע"ם והתנועה האסלאמית הן חלק מהאחים המוסלמים. לא מאמינים בכלל בסיפור של מדינות לאום, אלא במדינת ח'ליפות אסלאמית. כלומר פלסטין או ישראל - זה פחות משמעותי כרגע. מה שכן משמעותי עבורם זה הצורך לשפר ולשמר את המעמד של האוכלוסייה המוסלמית. הם צריכים להכשיר את הקרקע לקראת הפרויקט שנקרא המדינה האסלאמית המיועדת. מדובר בזרוע הפוליטית של הפלג הדרומי והם חזקים מאוד בדרום, מכפר קאסם ועד הנגב. מייסד התנועה עבד אל־נימר דרוויש הוא במקור מכפר קאסם. ראש התנועה כיום, חאמד אבו דעאבס, הוא מרהט, והם פועלים במשך שנים בפזורה ובקרב הבדואים. זה מקום ששאר המפלגות הזניחו, ולכן השפעתם רבה יותר שם".
ואכן, אי אפשר להתעלם מהסוגיה הסוציו־אקונומית בהצלחה של רע"ם, או "המאוחדת". המפלגה הזו נתנה קול גם לאותם מגזרים נחשלים יותר, מבודדים והרבה פחות אליטיסטים. "רע"ם היא מפלגה מאה אחוז מוסלמית", מסביר ד"ר מילשטיין. "ובחודשים האחרונים ניתן היה לחוש במתיחות בין אותם אסלאמיסטים לחילונים ולנוצרים בקרב הערבים. רע"ם אינה מדברת על שותפות דתית עם הנוצרים אלא על סדר יום מוסלמי. הדבר הנוסף שצריך להדגיש זה שיש כאן שונות חברתית ניכרת. ראשית, רע"ם זכתה להצלחה בקרב הבדואים בדרום - כסייפה, ערערה נגב, לקיה, רהט - אבל גם ביישובים בדואיים בצפון, כמו בועיינה־נוג'ידאת, זרזיר, בסמת טבעון, וכמובן בסכנין, בזכות הצבתו של מאזן גנאים, שמאוד אהוב בעיר והביא את סכנין כמתנה לרע"ם. ברוב הערים המשותפות 'המשותפת' לקחה - לדוגמה בחיפה, שרוב הערבים בה נוצרים או מוסלמים חילונים. אתה יכול לראות שבמקומות שבהם יש אוכלוסייה חלשה, דתית, יש יותר תמיכה ברע"ם: לוד, שכונת ג'וואריש ברמלה, ואפילו ביפו בשכונת עג'מי. הם זכו לעדנה בכפרים מרוחקים יותר, אפילו בקרב נשים. האנשים האלה הצביעו להם בגלל הקו הדתי, אבל גם בגלל הקו הפוליטי שאמר - אנחנו לא עם הימין או השמאל, אנחנו חלק מכל מו"מ קואליציוני, או במילים אחרות האינטרס של הציבור הערבי".
ואם רע"ם היא סיפור ההצלחה, הרי שהמשותפת היא סיפור הכישלון. מ־15 מנדטים ל־6. "המשותפת עשתה לא מעט טעויות בתקופה האחרונה", אומר אבו מוך. "היא יצאה נגד ההסכמים עם האמירויות, אפילו יצאה נגד שבתות תרבות שארגנתי בבאקה אל־ע'רבייה. אין להם בעיה שנשתלב באקדמיה, בהייטק, אבל הם רוצים שהציבור יתרחק מהפוליטיקה והתקשורת הישראלית. למה? כי את זה צריך להשאיר להם ורק להם. היה מדובר כאן במועדון סגור לכל דבר, של אותם אנשים שבמשך שנים מאיישים את אותן מפלגות בלי רצון לאפשר לאחרים להיכנס למעגל הזה. הציבור הערבי רוצה להיכנס ולהשפיע והם פספסו את זה".
מתונים? לא ממש
אף על פי שכמה מכלי התקשורת, בעיקר כאלה שאוהדים את נתניהו, ניסו למתג את רע"ם כמתונים יותר, התמונה האמיתית רחוקה מלהיות כזו. "עבדאללה נימר דרוויש הקים את התנועה לפני 35 שנים ומאז לא השתנה הרבה במישור האידיאולוגי", אומר ד"ר מילשטיין. "ב־1979 הוא הקים גוף קיצוני מאוד בשם אוסרת אל־ג'יהאד בהשפעת האמאם חומייני, נעצר וישב חמש שנים בכלא. לאחר שחרורו אמר 'טעיתי' והחליט להקים תנועה אסלאמית על בסיס עקרונות האחים המוסלמים, כזו שלא תילחם בשלטון אלא שתיאבק למען זכויות המוסלמים. היו לו שני עקרונות מנחים - אנחנו הולכים לפי הלכות 'האחים' בכל הקשור לבני המיעוטים במדינה לא מוסלמית. אתה לא הולך נגד השלטון אלא מנסה לעבוד איתו. מנסור עבאס פשוט הרחיב את התפיסה הזו. לא סתם עבאס פרסם את תמונותיו יחד עם דרוויש כדי להוכיח את החיבור שלו לדור המייסדים. והנקודה השנייה והקריטית מבחינתם היא הקו השמרני. כלומר אפשר להתגמש מול סמוטריץ' ובן גביר, אבל אי אפשר להתפשר בנושאים כמו מתן זכויות להט"בים.
"עבאס יכול להפגין גמישות פוליטית רבה אבל לא במישור התרבותי־דתי. השייח' חאמד אבו דעאבס, המנהיג של התנועה, מפרסם כל שבוע מאמר ב'אל־מית'אק', הביטאון של הפלג הדרומי. הוא יוצא שם במפורש נגד עבודה עם 'גורמים סוטים', כשהוא מתייחס לקהילה הלהט"בית. מאחוריו עומדת כל מועצת השורא שלהם, זה כמו מועצת גדולי התורה. כמאל רייאן (ראש מועצת כפר ברא), איברהים סרסור, יו"ר מועצת השורא, ואחרים. חכמי ההלכה הם מקבלי ההחלטות האמיתיים בתנועה והם אינם חבורה ליברלית, אלא שמרנית מאוד".
"ההשוואה בין רע"ם למשותפת אינה הוגנת", אומר מג'אדלה. "אי אפשר לומר זה יותר קיצוני וזה פחות. המשותפת אינה מפלגה אחת כמו רע"ם. יש שם שלוש מפלגות. תע"ל זה יקום אחר לגמרי, מאוד פרגמטי. חד"ש היא תנועה שדוגלת בשותפות יהודית־ערבית מלאה במחנה השמאל, כולל השתלבות מלאה של ערבים בתוך החברה הישראלית. בבל"ד זה ההפך - הם רואים במדינה היהודית הדמוקרטית כתקלה ורוצים להפוך אותה למדינת כל אזרחיה. זה שונה לגמרי. רע"ם בהרבה מובנים רוצה להשתלב במשחק הפוליטי הישראלי, כלומר פרגמטית, אבל בנושאים של זכויות אדם, להט"בים וכו', היא יותר דתית ופחות מתונה".
ועדיין, הבחירות האחרונות הציבו גם תמרורי אזהרה בולטים בכל הקשור לחברה הערבית בישראל, דווקא בנושא השותפות בקבלת ההחלטות. "שיעור ההצבעה הנמוך הוא זה שהביא בין היתר לקריסה של המשותפת", אומר אבו מוך. "הקמפיין של 'אבו יאיר' השיג את המטרה, זה פיצל את הערבים והפיל את המשותפת. אבל בסופו של דבר נתניהו כשל בבית שלו עם אחוזי הצבעה נמוכים במעוזי הליכוד". לדברי ד"ר מילשטיין, שיעור ההצבעה הנמוך עלול להוביל לשיעור השתתפות ערבית נמוך אף יותר בבחירות הבאות. "אם הערבים יישארו גם בממשלה הבאה מחוץ למשחק, זה יוביל לבידול שעלול להסתיים בחיכוכים קשים מול מוסדות המדינה או המשטרה, וזה משהו שצריך להיות מודעים אליו".