פחדתי להסתכל בראי, עבר יותר מדי זמן מאז לבשתי שמלה שחורה וצמודה, התאפרתי, עשיתי פן ונעלתי נעלי עקב. הקורונה, שמיום ליום מתרחקת מאיתנו כל כך - כמו דודה לא רצויה ומאיימת שבאה לבקר, חיבלה במשפחתיות ונשארה קצת יותר מדי זמן - כבר מנופפת לשלום, והעסקים, כולל גם העסק שלי, אם תרצו, אט־אט שבים אל מסלולם.
גפן, בתי, ישנה בעגלה שלה אחרי שבהתה שעה ארוכה בספר בצבעים שחורים ולבנים שרכשתי לה, ורונה, המטפלת השעתית שקיבלתי לעבודה אחרי אלף ראיונות ועוד 3,000 חרדות, כבר הרתיחה לקטנה מים לארוחה שתבוא כשתתעורר.
“אני שמנה", מלמלתי מול הראי, “שמנתי קצת בקורונה הארורה הזו". התעצבנתי והבטתי על רונה בתקווה שתגיד מילים מנחמות. “לא הכרתי אותך לפני, מרסל", אמרה, “אבל את נורא נשית ויפה, הכל בסדר". אלו לא המילים שרציתי לשמוע, אומנם הן היו טובות, אבל אם הייתה אומרת “את בכלל לא שמנה, אני לא יודעת למה את קשה עם עצמך", הייתי אוהבת אותה פי כמה.
עם כל הכבוד לנרקיסיזם שלי, זמני נמדד והוקצב בחרדת קודש של ממש. שעה אחרי כן הייתי צריכה להיות בירושלים, בבניין המוסדות הלאומיים ברחוב קינג ג'ורג'. הוזמנתי, לאחר בצורת ארוכה כל כך, להרצות בפני מנהלי המכינות של הסוכנות היהודית ולא בזום, בווירטואליות קרה כל כך ועם ניתוקי אינטרנט מעצבנים, אלא פיזית!
פנים אל פנים של ממש, בחדר הישיבות שלהם, מול 30 או 40 מנהלים צעירים, חדורי רוח ישראלית וחברתית יפה, שחלק ממטרותיהם הוא לשלוף נערים ונערות שהחיים חסכו מהם דברים שנראים לנו כבסיסיים ולהראות להם שאפשר גם אחרת; שמילדים ונערים, ילדות ונערות, שהמערכת שכחה בצד - ואף שהתריעו וניסו להזכיר לה לא פעם שגם הם פה, המשיכה לשחק אותה ראש קטן שהביא איתו תקציבים קטנים עוד יותר וחתך אוכלוסייה שלם בלי תקווה לעתיד שפוי - יכול לצמוח דור נפלא של מנהיגות ערכית, הצלחות חסרות תקדים וקבלת השונה בידיים פרושות.
אחרי שנפרדתי מבתי הקטנה עם המון ייסורי מצפון שהביאו איתם גם קצת דמעות על כך שאני משאירה אותה שלוש שעות עם מטפלת, נכנסתי למכונית בדרך לעיר שחוברה לה יחדיו. שמעתי שירי ארץ ישראל כדי שיכניסו לי את הרוח המתאימה. הדרך לירושלים עברה נפלא, אף על פי שחששתי כל כך מהעליות, שהפחידו אותי כבר לפני 13 שנה, באוטובוס המקרטע בדרך אל בסיס שירותי הצבאי בבקעת הירדן.
וכמו אז, גם היום, קיוויתי לפגוש כבר את השלט החשמלי הגדול בכניסה לירושלים המאיר באותיות אדומות: “עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים", שיבשר לי כי הכל עבר בשלום והנה, גם אני כבשתי את העיר. וכשהגעתי אליו סוף־סוף, 45 דקות אחרי שיצאתי מביתי בראשון לציון, התאכזבתי לגלות כי השלט עודנו קיים, אבל מישהו ניתק אותו מהחשמל וכבר שנים שהוא לא עובד. לא נורא, שערי ירושלים עדיין עומדים על תִלם.
ברחבת בניין המוסדות הלאומיים, ליד המאבטחים הנאים, משכתי קצת את שמלתי מטה. פתאום ההשמנה המדומיינת לא הפריעה לי כל כך כמו המחשבה שלא התלבשתי צנוע מספיק. בין הניסיון להיזכר אם יש לי בגדים להחלפה באוטו לבין החיוך הפלרטטני לאחד המאבטחים הגבוהים, כאילו בירושלים נישואיי לא תקפים, יצאו אליי מנהלות הפדגוגיה של הסוכנות היהודית בחיבוק, התלהבות והתרגשות רבה. “מנהלי המכינות כל כך מצפים לפגוש אותך", אמרו לי. אחר כך הציגו בפניי תערוכת תמונות ואמרו “יש תחרות! כל מכינה צילמה תמונה שבעיניה מסמלת את פועלה במשך השנה, אחר כך תבחרי אחת גם את".
הבטתי בחיפזון בתמונות, והצבעתי על אחת מהן. “מי אלו?".
“אלו נערות מפריפריות מסוימות, הן במכינה למנהיגות נשית".
בתמונה נראו כמה נערות, יושבות מסביב לשולחן עץ באחד היערות, ובאמצע השולחן קופסת בורקס וכמה בקבוקי שתייה, הן מחבקות זו את זו ומחייכות אל המצלמה. “מאילו בתים הן באות?", שאלתי.
“כל מיני", אמרה אחת המנהלות והובילה אותי לכניסה. “אחרי ההרצאה תוכלי לעבור בין כל התמונות ולבחור, זה יהיה לנו לכבוד". נתתי עוד מבט בתמונה ואני יכולה להישבע שזיהיתי בה, לרגע מהיר אחד, את עצמי.
כשנכנסנו אל בניין הסוכנות וטיפסנו לקומה השנייה, שאפתי אל אפי את הריח. על אף חזותו ותכולתו המצוחצחות של הבניין, היה מין ריח ישן כזה, מלווה בהמון תמונות מנהיגים שנתלו על הקירות, ריח של עבר לא כל כך ישן, אבל מפואר מאוד. כשהגענו אל חדר הישיבות, הצצתי לתוכו. כל מנהלי המכינות כבר ישבו במקומם, ועל השולחן עוגיות, מאפים, שתייה מתוקה ועציצים קטנים שקיבלו במתנה.
“ממש בעוד כמה דקות נתחיל", חייכה אליי אחת המנהלות, “מה תרצי לשתות?".
משכתי את שמלתי עוד טיפה מטה. מה חשבתי לעצמי, שאני יוצאת לדייט?
“אני בסדר, תודה", אמרתי לה והתחלתי לארגן את הסיפורים שאני מספרת בהרצאתי.
“את מרסל מוסרי מ'מעריב', נכון?", שמעתי קול מוכר ובשיא זחיחותי אפילו לא הסתכלתי. “כן, אני מיד מתחילה", אמרתי והנחתי סימנייה בין הדפים. “נעים מאוד, יצחק בוז'י הרצוג, אני נורא אוהב איך שאת כותבת".
ספר אחד נפל לי מהיד, הבטתי עליו והבטתי על האיש, אפילו התלבטתי מה לעשות קודם, ללחוץ את ידו או להרים את הספר, אלוהים, אני קומדיה של טעויות.
“גם אני אוהבת אותך", אמרתי בזמן שאני מרימה את הספר מהרצפה.
“כבוד גדול שהגעת אלינו", אמר, ובזמן שבחדר הישיבות סידרו דברים אחרונים לקראת ההרצאה, ביקש (והוא לא היה צריך להתעקש הרבה) לערוך לי סיבוב קצר בלשכתו, לשכת יו"ר הסוכנות היהודית, ולהתעכב על תמונת סבו - הרב הראשי לישראל, יצחק אייזיק הלוי הרצוג ז"ל, ועל תמונת אביו - נשיא המדינה חיים הרצוג ז"ל. הוא דיבר בשבחו של כל אחד מהם וענה על שאלותיי הסקרניות, כאלו שאני שואלת כל אדם שלא שוכח מי הוא ומאין בא, על הדברים שספג מהם. יהדות, רוחניות, ליד ציונות איתנה, את אלו לקח מהם, אחר כך העניק לי את הספר שנכתב על סבו ואני הענקתי לו את ספרי החדש.
“תגיד", הייתי חייבת לשאול, “אתה כל כך שונה מהחיקויים עליך, זה לא מפריע לך?". יצחק חייך חיוך נבוך ואמר: “הם מוציאים אותי מגוחך, אבל לא נורא, זה חלק ממה שהם עושים. אבל תראי מה אנחנו עושים!", נעמד ולקח אותי אל חדר הישיבות, שם כבר הכל היה מוכן להרצאה, “יש פה את כל הגוונים בעם ישראל, תביטי בהם, אלו המחנכים של דור העתיד". הבטתי בהם בגאווה, הריח הישן הוחלף בניחוח חדש של ציונות, נטול גזענות, מלחמות אחים, איפה ואיפה ודעות פוליטיות.
“אשריכם", חייכתי, “שנתחיל בהרצאה?".
הם מחאו כפיים, עמדתי מולם, זקופה, גאה ומאושרת שגיליתי עוד נדבך יפה בחברה הישראלית, ובמקום שייצא לי משפט מכונן, ציטוט של חנה סנש, מרדכי אנילביץ' או טרומפלדור, הבטתי בהם ושאלתי “תגידו, אבל רק את האמת, השמנתי?".