אחד הדברים הטובים שאפיינו את שנת הקורונה הוא הפסקת הנטייה שלנו לציין ברוב עם תמורות בחיינו. אומנם למרבה המזל הקורונה הודברה בדיוק עם ספירת העומר, מה שאומר שקיבלנו עוד כמה שבועות להסתגל, אבל אי־שם אחרי חג השבועות תחזור אלינו המכה המכונה "עונת החתונות".
אפשר שכמה אנשים המתפרנסים מהפיכת שטחים חקלאיים לעסקים שעובדים בשחור עלולים לכעוס עליי: לא מספיק שעמדו סגורים במשך שנה תמימה, והנה אני עוד בא לחבל? אבל האמת, חברים, חייבת להיאמר: תעשיית האירועים היא תעשייה שטוב אם תעבור מהפך. ואני לא מדבר רק על ההפנמה שאפשר להגיש קבב טעים גם בלי ללפף אותו סביב מקל של קינמון ולקרוא לו "קבבון".
יום של חתונה הוא אולי יום גדול אם אתם החתן או הכלה. עבור האחרים מדובר בחצי יום של סיוט, כזה שמתחיל עם וואטסאפ בצהריים לאמור: "מאמי, אתה זוכר שהיום החתונה של מייקל ורינת?". בשנייה הראשונה אתה בטוח שמדובר בטעות, מכיוון שחיפוש מהיר בזיכרון לא מעלה שום מייקל ורינת. עד שאתה נזכר שרינת היא הבת דודה הסתומה שלה, זאת שכולם היו בטוחים שלא תתחתן לעולם, עד שפגשה את מיכאל הדביל, כלומר "מייקל".
דווקא היום ביקש ממך הבוס להרחיב את אחד הפרקים במצגת החשובה למחר. אבל במקום לתקתק את המשימה, אתה ממהר הביתה - מתגלח, מתקלח ולובש חולצה יפה שמעלה דמעות בעיני האישה: "אתה באמת חושב שאתה יכול ללכת עם חולצה מקומטת כל כך? מה יחשבו עליי?!". ברצון ברזל אתה מדביר את תשוקתך לענות לה מה אתה חושב על מה שיחשבו עליה. בכל זאת יש לך כמה תכנונים לשנים הבאות, שכדי להגשימם תצטרך להישאר בחיים.
במקום זה אתה ממלמל: "אני מחליף" (כי בינינו, מה שחשוב לה הוא לא מספר הקמטים בחולצתך, אלא עצם הלפיתה של נשמתך. בספרות המקצועית ידועה הנטייה הזאת בשם: "זוגיות") - ויורד לחכות לה באוטו. אם יש הסבר מדעי לארבע השנים שמפרידות בין תוחלת החיים של נשים לעומת זו של גברים, הרי שזה במצטבר הזמן שחיכית לה, בעוד היא עושה משהו עם השפתון או הגבות. בחיי, תבדקו אותי: גבר ממוצע מכלה כארבע שנים מחייו בציפייה לכך שהיא תהיה "מוכנה".
השלב הבא הוא לגלות שמייקל ורינת הם ככל הנראה הזוג הפופולרי ביותר בתבל. עובדה: כולם נוסעים לחתונה שלהם! או לפחות זאת התחושה שלך כשאתה כבר לא זוכר מה עשית בחיים לפני שעמדת בפקק לפני נתניה. כבר שמעת פעמיים את כותרות המהדורה, והחולצה שהייתה מגוהצת קיבלה את טקסטורת עור הפנים של האמא של הכלה. בינתיים התחרפן לך הווייז, כי הקלדת בטעות "גן האשכולית" (שמו הקודם של המתחם, לפני ביקורת המס האחרונה) במקום "קסם הפומלית" ו... העיקר שהגעתם!
השלב הבא הוא מחול אומנותי. לא לצלילי הדי־ג'יי, שבטוח שהוא מינימום דן כנר ולכן מקריין את מהלך הערב כאילו היה טקס הדלקת המשואות, אלא לצלילי החצץ הנשחק תחת נעליך הטובות שהיו פעם בצבע שחור־מצוחצח ועכשיו הן בצבע אבק־פריפריה, כי הנרקומן עם הסטיק לייט, שעל הווסט שלו כתוב "סדרן", שלח אותך לחנות בג'יהינם במקום לאפשר לך לתפוס את חניית הנכים כמו בן אדם תרבותי. זה השלב שבו אתה גם רעב, גם עצבני וגם מנסה לנגב את החלק העליון של הנעל בחלק האחורי של המכנסיים. אבל לפחות עתה מה שמפריד בינך ובין הבופה הבינוני הוא רק צ'ק של כמה מאות שקלים.
אתה מספיק לחטוף סיגר שמנוני מידיה של מלצרית מבוהלת ומחליט להירגע עם דרינק בבר. אבל בדיוק כשהגיע התור שלך - אחרי הלטאה ששאלה שלוש פעמים את הברמנית אם זה זירו או דיאט (נשמה, עמדתי מאחורייך די זמן בשביל לדעת שפה לא יעזרו דיאט או זירו, אלא לפחות שנה של צום ואימוני כושר) - כורז דן כנר שעל המוזיקה: "אורחים יקרים, מיד נחל בטקס החופה, הנכם מתבקשים להגיע לחלקו המערבי של הגן". הבר נסגר לנגד עיניך הנדהמות, עוד לפני שהספקת למלמל "תיסלם גבר, אני רק אוציא שנייה את המצפן הקטן שלי ואבדוק איפה יוצא פה מערב. דביל".
אם יש משהו שעובר כחוט השני בין כל החתונות הגנריות, אף יותר מרב אורתודוקסי שבטוח שהוא "קטורזה הארמי", אלה הם השקרים של היום למחרת, כשמתברר שהמטומטמים לא הפנימו שהצ'ק היה אתנן תמורת זה שלא תיאלץ לראות אותם לפחות עד שיתרבו - ומתקשרים להודות על הדורון הנאה. או אז אתה מוצא את עצמך ממלמל: "לא, היה משהו! באמת - הייתי בהרבה חתונות, אבל מיוחדת כמו שלכם לא ראיתי מעולם!". בסיום אתה מניח את הטלפון ולמרות חילוניותך הממארת, מתפלל: "אבינו שבשמיים, עשה שתהיה שוב קורונה!".