אתמול (שלישי) הייתה ממשלת ישראל אמורה להחליט אם תשיב לבית המשפט הבינלאומי בהאג על ההחלטה לפתוח בחקירה בגין פשעי מלחמה המיוחסים למדינת ישראל. ההחלטה של בית הדין התקבלה כבר בראשית מרץ, והתשובה אמורה להינתן עד סוף השבוע הזה. את ראש הממשלה מעניין רק בית המשפט בירושלים, וממילא שני בתי המשפט נגועים על פי דובריו. זה באנטישמיות וזה במזימת פוטש. טראמפ החרים את האג והטיל סנקציות אישיות על חבריו. נתניהו צפצף. ביידן הסיר את הסנקציות, וישראל נדרשת להחליט: מטייחים משפטית או שוב בורחים. אני מניח שממשלה שדחיינותה אומנותה תבקש הארכה.

מבחינה זו, קשה להמעיט בחשיבות שתהיה להחלטת בג”ץ מאוגוסט 2020 – אז הורה על הפסקת כל הבנייה והכשרת קרקע בשטח שסומן בהתנחלות מצפה כרמים, כולל מניעת הקמת מבנים ופינויים של המבנים הקיימים המצויים בחלקות שנבנו שלא כדין - כאשר מתישהו תגיע סוגיית ההתנחלויות לגורמים בינלאומיים שיהיו מעורבים בהסדר בינינו ובין הפלסטינים. בייחוד כאשר מבחינת החוק הבינלאומי עצם ההתנחלות היא פשע מלחמה, ויש לנו ממשלה שבורחת מבשורה רעה ולא מעיזה להתייצב מול בית הדין בהאג.

מצבנו בכי רע עקב עניין ההתנחלויות עצמו, והטיוח רק מעצים אותו. מה שמציל את מדינת ישראל מצרעת טוטאלית הוא, בין היתר, החלטת בג”ץ ההיא. כזכור, כפי שכתבתי בעבר, במצפה כרמים הוקמו בתים על אדמה פלסטינית פרטית בעידוד הממשלה. המתנחלים פנו לבית המשפט המחוזי, וזה אישר את פנייתם משום שהפונים בנו את ביתם “בתום לב” ו”האמינו לממשלה”.

הפלסטינים פנו לבג”ץ, שכאמור פסל את החלטת המחוזי והורה לפנות את הקרקע בתוך שלוש שנים כלומר ב־2023. טענת המתנחלים כלפי בג”ץ אז הייתה כי “הם חיים בפלנטה אחרת ומנותקים מהעם". מכאן ואילך נמתין למצב שבו קרקעות פרטיות יהיו חלק מניהול היחסים העתידיים עם הפלסטינים. כשזה יקרה, ובהנחה לא פרועה שמנהיגי המדינות הערביות המתונות יצדדו בצד הפלסטיני, נראה אותנו מתמודדים עם ביידן, עם בית הדין בהאג ועם השמאל הישראלי.