אני לא מוצאת כל כך זמן לצפות בסדרות, אבל כשזה קורה, אני נשאבת אליהן בצורה שגוזלת ממני כמעט כל דקה פנויה ביום. את "בית הקלפים" ראיתי באיחור אופנתי של כמה שנים, רק כשהחלה הקורונה.
מצאתי את עצמי יושבת מזועזעת מול נטפליקס והוואטסאפ, מבינה סוף־סוף את כל מה שחבריי הפרשנים ניסו להסביר לי לפני הרבה מאוד זמן. מפנימה את ציוצי הטוויטר "זה כמו בית הקלפים", שצצו כמעט בכל יום בארבע השנים האחרונות. כן, זה כנראה קורה גם כאן, ואני שמחה שהתקדמתי.
הסקרנות לקחה אותי לשיטוט קטן ברשת, והנה אני נתקלת בראיון של כוכב הסדרה קווין ספייסי מלפני שבע שנים בערך. ספייסי סיפר על שיחה שהייתה לו עם נשיא ארצות הברית לשעבר ביל קלינטון, שהודה בפניו ש־99% מהמתואר בסדרה הוא אמת.
הבטתי במסך ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות. לא הבנתי איך לעזאזל לא שמתי לב לכך שכל הסיפור הזה המכונה פוליטיקה הוא בעצם מטריקס אחד גדול שאי אפשר לברוח ממנו. אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא.
בפסח התחלתי, באיחור אופנתי של כשמונה שנים, לצפות בסדרה "VEEP". סאטירה פוליטית אמריקאית שבה מגלמת ג'וליה לואי־דרייפוס את דמותה של סגנית נשיא ארצות הברית בצורה משעשעת אך מעוררת מחשבה, בעיקר כשצופים בה אחרי שעברנו ארבע מערכות בחירות בשנתיים, ואחרי שצפינו במה שקרה בארצות הברית לאחר עלייתו של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ.
"VEEP" מתארת את האופן הציני והמניפולטיבי שבו הפוליטיקה האמריקאית מתנהלת. עדיין לא הגעתי לעונה השביעית והאחרונה של הסדרה, שצולמה בצל עלייתו של טראמפ לשלטון. לפי התקשורת, הסדרה ירדה אחר כך מכיוון שהמציאות עלתה על כל דמיון. תוך כדי הצפייה לא יכולתי שלא לחשוב על המהלכים הפוליטיים שנעשים פה בפעם הרביעית בתוך שנתיים.
אני רוצה להאמין באחוזי התמימות הדלים שעוד נותרו בלבי, שבשונה מהפוליטיקה האמריקאית כפי שהיא מוצגת בסדרה או מהמציאות שהתעלתה בסופו של דבר מעל לכל סאטירה - בישראל זה קורה אחרת.
כן, אני יודעת שאני משלה את עצמי שלנו זה לא קורה. השנה האחרונה הציפה אל פני השטח כמעט את כל הסחי שהתעקשתי שלא קיים כאן, אף על פי שאמרו לי וכתבו על זה כבר. התעוררתי, גם אם מתחשק לי כמעט בכל בוקר כשאני נכנסת לטוויטר לחזור לישון.
בשבוע הבא נחגוג את יום העצמאות, החג שמרגש אותי בכל שנה מחדש - והפעם ארגיש בו עצב. אני יודעת שכאשר אצפה בטקסים הממלכתיים ארגיש כמו אמא שמגלה שהבן שלה עלה על רכב כשהוא שיכור. מצד אחד כעס ואכזבה נוראיים, ומנגד פחד בלתי נשלט לאבד את היקר לה מכל.
אני לא נוהגת לכתוב פה הרבה על פוליטיקה, בעיקר מכיוון שאני מאמינה שבתוך כל הבליל הדי מגעיל שאנחנו חיים בתוכו צריך לשמור מקום לאסקפיזם, לתקווה ולאור.
אבל אני מודה שלפעמים המציאות מתעלה על כל תרחיש מזופת אפשרי, וקצת בלתי נתפס בעיניי לעסוק במקצוע העיתונאות ולשבת בצד ולהתלונן על שני תנים שפגשתי לילה אחד בחניון של הבניין, על נחש שחצה את הכביש באבן גבירול, על ליקוי הבנייה במגדל אסותא בתל אביב, שבכל פעם כשנושבת רוח הוא משמיע צפירה ארוכה שנמשכת שעות, ואין לעירייה או לקבלן פתרון, או על עבודות הרכבת הקלה שפשוט ממררות את חיי התושבים. מה תהיה שווה הרכבת אם לא תהיה פה מדינה? אולי רק מי שזוכה לגור במגדל של אסותא ייהנה ממנה גם אחרי האפוקליפסה.
בשורה התחתונה, זה כבר לא עניין פוליטי כמו הצורך להזיז את אלה שכבר התעוררו אבל עדיין לא יוצאים מהאדישות. להצביע ברגליים, אולי במערכת הבחירות החמישית, להצביע בשלט ולא לצפות כברירת מחדל בתוכן בלי לשאול שאלות או להטיל ספקות, ובעיקר להיות נחמדים זה לזה, גם אם הסיפור הזה שנקרא מדינה יתמוטט לנו מעל הראש. בסוף רק אנחנו נצטרך לדאוג פה לעצמנו, ולא נצליח לעשות את זה אם לא נעבוד ביחד.