1.
אם מישהו היה שואל אותי איך הייתי מגדיר את התקופה האחרונה בחיי, הייתי עונה לו ללא היסוס "תקופת הייאוש".
אני מכיר מעט מאוד אנשים אופטימיים, אני לא מכיר אף בן אדם עם היגיון בריא שמאמין שאנחנו בתקופה טובה. מעט האנשים שאני מעריך את דעתם חושבים פחות או יותר כמוני, שמצב המדינה על הפנים וצופים שהעתיד הקרוב יהיה הרבה יותר גרוע.
ביום שלישי בצהריים, כשהודיע נשיא המדינה ראובן ריבלין בקול שבור ובפנים שעצב כבד ניכר בהם שהוא מטיל את מלאכת הרכבת הממשלה הבאה על בנימין נתניהו, בשל העובדה שרוב מפוקפק של 52 חברי כנסת המליצו עליו, נפל דבר בישראל - הנשיא מטיל על מי שנאשם בשלוש עבירות פליליות חמורות, ונמצא בהליך משפטי, את מלאכת הרכבת הממשלה.
אילן ישועה, העד הראשון במשפט ראש הממשלה, מקבל איומים. כמוהו גם ליאת בן ארי התובעת במשפט ואביחי מנדלבליט היועץ המשפטי לממשלה. בוקי נאה לא צריך לקחת תיירים לסיציליה ולספר להם על המאפיה ומאבקה בשלטון החוק, הוא יכול לעשות את זה בישראל, שבה ראש הממשלה תוקף את מערכת אכיפת החוק ו"מדליק" את תומכיו להתקומם נגד מה שהוא מגדיר "מסע ציד" ו"ניסיון להפיכה שלטונית".
חלק לא קטן במערכת התקשורתית נותן לראש הממשלה "הכשר". נושאי תעודת עיתונאי ממשלתית הפכו תועמלנים נטו, ובאמצעות הטלוויזיה, הרדיו והתקשורת הכתובה הם משתלחים במערכת אכיפת החוק ומגינים על האיש מבלפור באמצעות הססמאות של "הראש" על "תפירת תיקים", "איומים על עדים", "סחיטה באיומים" ועוד כהנה וכהנה מושגים והאשמות המתאימים לאגדות המאפיה האיטלקית.
בתקופה האחרונה הבנתי שאין ביכולתי להשפיע באמצעות הכתיבה. בטלוויזיה, שבה הופעתי הרבה בעבר, ממדרים אותי משידורים חיים, מחשש (מוצדק) שאומר דברים שהבוסים לא יאהבו. המקום היחיד שבו אני אומר בשידור חי ללא כל צנזורה את מה שאני חושב, ללא מורא וללא משוא פנים, הוא תוכנית הרדיו שלי, "זהבי עצבני". כמות הקללות והאיומים שאני סופג הולכת וגדלה, אבל זה לא מרתיע אותי.
כמה מוהיקנים אחרונים בטלוויזיה וברדיו שמעיזים למתוח ביקורת נוקבת על גורמי השלטון, סופגים קללות ואיומים ולפעמים גם מכות, חלקם נזקקים להגנה משטרתית, תוך כדי כיסוי אירועים בשטח.
למי שלא מבין עדיין, כדאי שיהיה ברור שקיימים כל הסממנים המעידים על כך שאנחנו עומדים בפני מלחמת אזרחים אלימה, שבסיומה אולי יצליחו פנאטים לאומנים ופנאטים דתיים שיחברו יחדיו להפוך את הדמוקרטיה הישראלית לדיקטטורה ובעקבותיה חורבן.
לפני הרבה שנים חברו יחדיו שני האומנים חתני פרס ישראל דוד טרטקובר ואלכס ליבק ופרסמו גלויה שהיה בה משום נבואה. במקרה שלהם אי אפשר לומר את המשפט הנדוש שהנבואה ניתנה לשוטים.
2.
השבוע הגיע אליי בדואר ישראל מכתב מגברת דיצה בורנשטיין. המכתב מאוד ריגש אותי. קיבלתי את אישורה של כותבת המכתב לפרסם אותו במדור בשבוע שבו מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה (וצנזרתי מטעמי צניעות כמה מהמחמאות שהחמיאה לי השולחת).
"שלום לך, נתן זהבי. שמי דיצה בורנשטיין ואני נהנית לקרוא את הטור השבועי שלך במוסף של 'מעריב'. אני מאוד מעריכה את היושרה שלך, החמלה ואהבת האדם ואת חוש ההומור המיוחד שלך. לא מזמן כתבת סיפור על חרא ועל הצעת עבודה שקיבלת שעה אחר כך (הסיפור על החרא היה שנסעתי במונית ובני מעיי לחצו וכמעט אירעה תקרית לא נעימה במהלך הנסיעה.
כשהגעתי בשלום ויצאתי מהמונית החלקתי על ערימת חרא של כלבים והשתטחתי על המדרכה. שעה לאחר מכן צלצלו אליי מעיריית תל אביב והציעו לי לעשות תשדיר שפונה לאזרחים לאסוף את צואת כלביהם. נעניתי בלי לחשוב פעמיים - נ"ז).
"כשקראתי את הסיפור, נזכרתי בהתרגשות בסיפורה האופטימי של אמא שלי ז"ל, מעבודות הפרך באושוויץ וחשתי רצון עז לשתף אותך בסיפור.
"רבקל'ה רוזנפלד, ילידת יוגוסלביה, נערה תמירה בת 16 וחצי, בקבוצה של 500 נערות ונשים צעירות שיצאו בכל בוקר מהבלוק אל שער מחנה בירקנאו, העלו אותן על משאיות והסיעו אותן לשדות של פולנים, שהופקעו על ידי הנאצים, שם היה עליהן לחפור שוחות עבור התותחים הגרמניים.
"היה חורף, הן עבדו בשלג וחפרו עם מעדרים. מדי פעם הצליחו להחליף עם האיכרות חולצה, מטפחת ראש, כף או מזלג תמורת לפת, חתיכת נקניק, ביצה או לחם. באחד הבקרים, כשקיבלו את המעדרים, צעק אליה קצין נאצי 'היי ארוכה, בואי הנה, קחי את הדלי והמריצה'. הוא הוליך אותה אל בור הספיגה של בית השימוש בשטח, ציווה שתאסוף את החרא, שייסה, והראה לה היכן לרוקן את המריצה.
"חברותיה שהביטו בה מרחוק החלו לבכות ולרחם עליה, ורבקל'ה חייכה אליהן חיוך רחב וצעקה להן 'אל תדאגו, אמא שלי אמרה שחרא מביא מזל'. לאחר שעות עבודה ארוכות ומקפיאות, היא ניגשה אל הקצין והודיעה לו שסיימה. הקצין הנאצי הורה לה לבוא אחריו.
הם הגיעו לבית בקצה השטח, הוא דפק על הדלת באגרופו ומשפתחה האיכרה את הדלת, ציווה עליה הקצין להכין אמבט מים חמים ובגדים נקיים עבור הילדה, אחר כך הורה לה להגיש מרק וארוחה מלאה ואף לארוז לה את השאריות לדרך. הקצין הוליך אותה חזרה אל הקבוצה והיא צעקה אליהן בשמחה 'אמרתי לכן שחרא מביא מזל'.
"הסיפור אמיתי בהחלט, אמא סיפרה לי אותו בילדותי, כשהזיכרונות היו עדיין ברורים. היא הייתה נערה אופטימית ושמחה שבגרה לאישה אופטימית ושמחה, למרות תלאות הדרך ארצה, כולל תפיסה בידי הבריטים ובהמשך נפילה בשבי הירדני בהגנה על גוש עציון. כעבור שנים ספורות נישאה לאבי, שנהרג לאחר כארבע שנים ברמות נפתלי.
"למרות הכל, אמא רבקה גידלה אותנו, שני ילדיה, בבית אופטימי ושמח. אמא הייתה גננת. היא נשבעה לאלוהים לרגלי ערימה של גופות ילדים יהודים באושוויץ, שכאשר תגיע לארץ ישראל, תגדל ילדים יהודים שיהיו מורים, רופאים ושוטרים יהודים בארץ ישראל, ואכן היא קיימה את הבטחתה. רבקה הייתה גננת למופת ולאחר פרישתה התנדבה שנים רבות בגני ילדים.
"אני מקווה שלא העמסתי עליך סיפור כבד, זה אחד הסיפורים על סבתא רבקה, שנכדיי אוהבים במיוחד.
"בהערכה רבה, דיצה בורנשטיין דור שני, מספרת ושומרת לבל נשכח".