נחנו חיים במדינה רב־תרבותית: חילונים, חרדים, ימניים, שמאלנים, ערבים ועוד מיעוטים. לכל אחד תרבות שונה, שפה שונה, אינטרסים שונים, תפיסה והבנה שונה של המציאות ומנטליות שונה. רובנו מנסים, במידת האפשר, לדאוג לאיכות חיים, שלווה ושלום לכולם ובין כולם. המרקם העדין שבין היהודים לערביי ישראל שברירי ונפיץ ודורש שמירה קפדנית וטיפוח. אני חי עם חברים ערבים למעלה מ־40 שנה. בבית החולים שבו ניהלתי מחלקה ומרפאה עד צאתי לגמלאות, היו בינינו יחסים חבריים והיינו תלויים זה בזה במובן החיובי ביותר של המילה.
תחתיי עבדו אחים, אחיות ורופאים ערביים. חלק גדול מצמרת הרפואה בארץ מאויש על ידי רופאים, מנהלי מחלקות, מנהלי בתי חולים, רוקחים וטכנאים מהמגזר הערבי. עבדנו יחד, חיינו יחד, היינו שותפים לכל השמחות והאירועים אחד של השני, נלחמנו במגיפת הקורונה כתף אל כתף. אני אישית נותחתי על ידי רופא ערבי שבחרתי לעצמי, ואם אומר בלשון הקלישאה שחלק מחבריי הטובים ביותר הם ערבים - לא אחטא לאמת ולא אגזים. לעתים אני מרגיש קרוב יותר חברית ומנטלית לבני דודינו הערבים מאשר לחלק מאחינו היהודים.
בגלל כל האמור לעיל, נפגעתי מאוד, חרה לי והרגיז אותי הפסטיבל החגיגי שנערך בבאקה אל־גרבייה למחבל רושדי אבו מוך, שרצח את החייל משה תמם ז"ל והשתחרר בימים אלה מהכלא. לא מדובר בבני משפחה בודדים שאך טבעי שישמחו על שחרור יקירם, מדובר במאות מתושבי באקה אל־גרבייה שקיבלו אותו בריקודים, עם סוכריות, זיקוקים וחיבוקים, ונשאו אותו על כפיים משל היה גיבור מלחמה ששב מהקרבות ולא רוצח נתעב. אני חוזר ומדגיש שלא מדובר בקומץ, אלא במאות תושבים שרוצים להשתלב בחברה ולהיות שווי זכויות בה. אין ספק שהתנהגויות מעין זו תוקעות טריז בינינו ומקצינות את השונות בין היהודים לבין ערביי ישראל.
קטונתי בידע שלי ובהבנתי בקוראן ובחוקי האסלאם, אבל אני בטוח שרצח הוא רצח גם באסלאם, ועל רצח מגיע עונש. אומנם אבו מוך נענש, וגם שילם את חובו לחברה, אבל עדיין לא היה מקום לקבלת הפנים הנלהבת שלה זכה, לחאפלות ברחובות ולנשיאתו על כפיים. אני חושב שערביי ישראל צריכים לעשות חשבון נפש. התנהגות כזו גורמת לניתוק מהישראליות, אז שלא יצפו להבנה, לתמיכה ולקבלה. מי שעורך מסיבה לרוצח של חייל אינו חבר שלי, ומוטב שאנשים אלה יגיעו לכלל החלטה מה הם רוצים ומה מקומם בחברה, ואני מצדי אצטרך להחליט אם הם חבריי - וחבל.