בעולם עדיין מבקשים לכלותנו ונבחרי הציבור שלנו עסוקים יותר בענייני אגו

אני עוקב אחר המשחקים הקואליציוניים, ולבי נחמץ. פוליטיקאים של כלום נאבקים על כלום. כאילו שאין לעם היהודי כל עניין אחר לעסוק בו; לבד ממיקומם של ראשי המפלגות ליד שולחן הממשלה.

לא הרבה זמן עבר, במושגים היסטוריים, מאז שיהדות אירופה הוכחדה, כמעט כולה, במחנות המוות הנאציים, ונדמה שיש כיום לא מעטים, בקרבנו אנו, שמוכנים לבעוט במדינה היהודית; משל אין בעצם קיומה משום הבטחה שמה שקרה לא יקרה עוד. מפיצים שנאה. זורעים מורך לב. משתפים פעולה עם חורשי רעתנו.

אני מסתכל בנבחרי הציבור, ואני מבין שמשחקי אגו מלבבים את לבם הרבה יותר מהעיסוק המייגע בידיעה שרבים מאוד ברחבי העולם מבקשים, עדיין, לכלותנו; או בחשש שעצם קיומה של מדינת ישראל לגמרי אינו מובטח.

אני ואשתי נולדנו אל תוך החממה הארץ־ישראלית. לא ידענו אנטישמיות מהי. חופיה של תל אביב היו חלק מנוף ילדותנו. אבל זה לא היה חלק מנוף ילדותם של כמיליון וחצי ילדים שגורלם לא שפר עליהם. סבי, אביו של אבי, נרצח בידי פורעים אנטישמים. הוא נזרק מרכבת נוסעת. אחיה של אמי, נשותיהם וילדיהם אבדו באחד ממחנות ההשמדה שהוקמו באירופה. זאת הייתה המציאות שאליה נגרר העם היהודי עד שהמדינה היהודית קמה והייתה לעובדה מוגמרת.

אינני יודע פרטים מדויקים על רבים אחרים מבני משפחתי; למעשה, אינני יודע דבר. גם אשתי לא יודעת מה עלה בגורל חלקים גדולים ממשפחתה. פשוט לא דיברו איתנו על זה. אנחנו בני הדור שהשתיקה בתוך המשפחה הייתה חלק מאורח חייו. באותן שנים פשוט לא דיברו על כך.

הבושה אכלה בנו, ילידי הארץ, משום שלא הבנו איך כל זה קרה. שישה מיליון יהודים נטבחו, וההנהגה הפוליטית בארץ ישראל הייתה עסוקה - כך למדתי במשך השנים - במשחקי שליטה. הלקח, כך נדמה, אף פעם לא נלמד, גם כשהתבררו ממדי השואה.

בן גוריון אחז בשעה ההיסטורית והכריז על הקמתו של הבית הלאומי של העם היהודי, אבל מיד לאחר מכן הוא הורה על הטבעתה של “אלטלנה” כדי לשמור על ההגמוניה של הגוש שלו; גם במחיר של האפשרות שתפרוץ מלחמת אחים.

המשחקים הפוליטיים תמיד אכלו בנו בכל פה, ומה שקרה לפני מלחמת העולם השנייה – וגם במהלכה, לדוגמה, בימי מרד גטו ורשה - הוא הוכחה כואבת נוספת; לא שלא היו דומות לה בעברו של העם היהודי כבר בימי בית ראשון ושני. זאב ז’בוטינסקי ביקש להתריע מפני הקטסטרופה הצפויה ליהדות אירופה, אבל יריביו הפוליטיים נלחמו בו. השליטה בהגה השלטון הייתה חשובה להם יותר.

ברור לי שבתקופת השואה אפשר היה לעשות הרבה יותר. למשל, אם המנהיגות היהודית בארצות הברית הייתה נוהגת אחרת, הנשיא באותה העת היה פועל, אולי, להפצצת מסילות ברזל שהובילו יהודים אל מותם.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם כיום נדמה שההנהגה הפוליטית מתקשה להבין את הסכנה הקיומית הרובצת לפתחה של המדינה היהודית, למשל בנושא ההתחמשות האיראנית.

וזה מחזיר אותי לראשית הדברים. השנאה הפנים־יהודית שכה אופיינית לעם היהודי שוב מכרסמת בנו – ואני מודאג.