מתי יגיע יום שבו לא יצטרכו למות כדי שאנחנו נחיה? מתי יגיע היום שבו חיילים וחיילות ישראלים לא יצטרכו למסור את נפשם כדי שהמדינה שלנו לא תיכבש? יכול להיות שהיום הזה קרוב, יאמרו אנשים אופטימיים, הנה, באירופה אנשים לא חייבים להגן עוד על המדינות שלהם מפני צבאות ותושבי המדינות השכנות והעמים האחרים. מה אנחנו רוצים, במיוחד ביום הזיכרון, יותר מאשר להידמות לשלוות אירופה של היום (בניכוי הקורונה שעליה, כך נראה, התגברנו לא רע). מה אנחנו רוצים יותר מאשר את הביטחון שיש, למשל, לאזרחי ארצות הברית?

בינתיים ועדיין, חיילים וחיילות, צעירים, מוסרים את נפשם. רק בזכותם תושבי המדינה יכולים להמשיך לחיות, והמדינה יכולה להמשיך להתקיים. אנחנו החיים, בינינו גם כאלה שהיו חיילים בעצמם, זוכרים את הנופלים באופן רשמי יום אחד ומיוחד בשנה, אבל בעצם זוכרים אותם כל שאר ימי השנה בלי שאנחנו אפילו מבינים זאת בהכרה. כל יום שמדינת ישראל קיימת הוא בזכות אלה שנפלו. זה נמצא במרכז התודעה של הישראלי גם אם לכאורה זה לא בא לידי ביטוי.

רוב העולם חי היום במדינות שאין מי שמתכננים תוכניות לכבוש ולהשמיד אותן. אנחנו עדיין לא הגענו לזה. יכול להיות שההבנה הזו מובילה את הרצון המפליא של הישראלים הצעירים להתגייס, ולריב על המקומות ביחידות הקרביות. אפילו אם נראה שאדם צעיר בישראל רחוק ממחשבה הרואית ופטריוטית כזו, וחושב רק על טיקטוק ועל אינסטגרם, על צ’ייסרים בבר ועל גלישה בים. אני יודע שיש נתונים המעידים על ירידה במוטיבציה לגיוס, אבל גם בניכוי הירידה הזו, צעירים ישראלים - תל־אביבים, מתנחלים, דרוזים, בני פריפריה ואפילו בני משפחות ישראליות שחיות בחו”ל - הם בעלי מוטיבציה גבוהה לשירות צבאי.

ביום הזיכרון נשמע את סיפורי הנופלים. אני הייתי רוצה שזה יהיה גם יום הצדעה לגבורתם, ולא רק יום להתעצב על האובדן. כל אדם מצטער על שכול. בן, אח, בעל, בת, אבא. זה הכאב האישי, המובן, האנושי. בצד הלאומי, יום הזיכרון צריך להדגיש יותר מכך: את ההערכה. את הרכנת הראש ואת התודה הגדולה. את הערצת הגבורה. את סיפור הגבורה. זו גבורה שיש בה, בצד הצער, גאווה גדולה. יום הזיכרון שבו הדגלים מונפים בחצי התורן הוא היום שבו חצי התורן יותר גבוה ויותר גאה מאשר שיא התורן של כל ימות השנה.

אנחנו חברה שקצת נטשה את הדגשת הגבורה. לא בצדק, לא זה הוא הכיוון הנכון. התמכרנו לטיפוח האבל והתעטפנו בו. ביום העצמאות אין מצעד כי זה יותר מדי התפארות בעוצמה הצבאית, בעיני אלה שאיכשהו קבעו מה נאה, ועל פי טעמם הופסקו המצעדים הצבאיים. כך, גם ביום הזיכרון אין שירי גבורה ברדיו, אלא צלילים נוגים של שירי עצב.

אחרי השואה ומול השואפים להמשיך אותה, אין בעולם דבר יפה מאשר חייל יהודי עם נשק בידו, עם טנק לצדו, עם מסך סייבר מול עיניו, עם סרבל טיסה, חייל שנע בעזרת סנפירים ומכלי חמצן, או מעלה אבק ברכב סיור. גם כאשר יכתתו כל העמים את חרבותיהם לאתים, אנחנו לא. או לפחות נהיה אחרונים. עוצמת הגבורה הזו היא גם מסוכנת. אלה חיים תמידיים מול אויבים שתוקפים בכל כלי נשק, מסכין ועד טיל, בעזרת צבאות שהגיעו משבע מדינות ועד למחבל שמפעיל חומר נפץ בלב ילדות וילדים בדולפינריום. הגבורה עלולה גם להביא למוות. עצם החיים בישראל עלול להביא למוות, כי עצם החיים בישראל הוא סיבה למישהו לרצות להרוג את היהודי החי בישראל. לכן גם חללי פעולות האיבה, מברנר שנרצח בגבול יפו ועד קרבן הטרור בן זמננו, נמנים עם אלה שאנחנו מזכירים ביום הזיכרון.

נזכור, נשמע את הסיפורים עליהם ביום הזיכרון, נתאבל, נצטער, אבל שלא נשכח בבקשה גם להבין: זה יום זיכרון וגאווה בגבורה שלהם