עברו פסח, יום הזיכרון ויום העצמאות, הדגלים, נאומי הקלישאות, הטקסים והחגיגות. לרבים – חמוצים, סמולנים, אנטי־ביביסטים, יו ניים איט – נשארו טעם וריח קלוקלים. השליטה במצג הלאומי השנתי, בין יום הזיכרון לחללי צה"ל ותחילת יום העצמאות, מִזמן בידי כוחותינו, כמרבית עמדות הכוח בצומתי ההחלטות והביצוע בשלטון ובתקשורת. אצבעות הביבי בכל העוגות. מירגב, כשעברה מתפקידה כשרת ההתערבות הבוטה בתרבות וביצירה, לשרת התחבורה המפוקקת (כבישים), קיבלה ממנהיגה הנערץ את המשך ניהול הטקסים הממלכתיים.
בונוס למי שכפתה על יו"ר הכנסת לשעבר אדלשטיין לתת למנהיגה הנאשם לשאת בטקס הנ"ל את הגיגיו על עצמו ועל הישגיו, ולמי שמצווָה על במאי הטקס בטלוויזיה לחזור אינספור פעמים לשלישיית רה"מ, רעייתו שרה ורעותה המירגב עצמה (הביבי, גם במסיכה, נראה שם שמוּט. האם בשל הבנתו שלא יוכל יותר להתגרות בגלוי באיראן ובביידן, כדי להפוך את הכאוס שבשליטתו למצב חירום ולאלץ את בנט וסער להצטרף לממשלתימינעלמלא?)
השנה הסתפק הנשפט הנ"ל בסרטון עתיר הישגים על עצמו, בברכה מצולמת של רעו אלברט בורלא מ"פייזר", שהעניק עוד קרדיט למושיע העם נתניהו, שדורש לרכוש עוד 36 מיליוני חיסונים, אף שלא פרע את חובנו לחברה, כי תקציב המדינה בכיסו הפרטי, לשימושו האישי, כבר יותר משנתיים. והיה שם גם הממונה על מעברנו מיגון לשמחה, יו"ר הכנסת יריב ומדון לוין ("אין כמו האוכל הישראלי"), שצעד בחיוך רובוטי והטיף לעם על אחדות ואחווה ושיבח כמובן את מכובדו ראש הממשלה על הבאת התרופות והשלום לישראל.
"אחווה" היא המילה שחזרה כל הזמן בנאומים, בדברי הקישור של המגישים ובניסוחי המלל של מדליקי המשואות, כמנטרה שציוותה עליהם המירגב. איזו צביעות: נתניהו, לוין ורגב, האנשים שהסיתו, טינפו, סכסכו, שיקרו ופגעו באחווה, באחדות ובסובלנות בין חלקי האומה, הם הממהרים להתעטף באצטלה הנאצלת שלה.
אבל בין הקריאות לאחווה ולאחדות, לבין ההשתבחויות העצמיות של ראש הממשלה ולהודיה לו, איש לא הזכיר את מותם של כמעט 6,400 חולי קורונה והשתתף ביגונם של עשרות אלפי בני המשפחות והחברים, ואת הכישלון הנורא של ראש הממשלה בניהול המאבק במגיפה. למה לקלקל שמחות? איחלו שם החלמה ושיקום לאלפי הנכים ממלחמות ישראל ומהפיגועים, אבל איש לא טרח לאחל החלמה ושיקום להלום קרב הדמים בשג'אעיה, איציק סעידיאן, שהצית את עצמו במחאה על היחס הפוגעני והמתנשא שספג באגף השיקום של משרד הביטחון.
איש גם לא העז להזכיר שבשנה כה קשה, הוביל הביבי, איש האחווה, האיחוד והאהבה, את כולנו לבחירות בפעם הרביעית, עם תיקו מסרס בין הצדדים; כשהוא ושליחיו מבזים את אנשי החוק והמשפט הקשורים למשפטו ומאיימים עליהם, בעודו עושה בתקציב המדינה כרצונו, בעודו מונע מינוי שרים, יועמ"ש וראשי ועדות ומשתק את עבודת הכנסת והממשלה. כך הוא מתעלם בחוצפה מתביעת בג"ץ, שאישר את כשירותו לנהל ממשלה בישראל, שיחתום על הסכם ניגוד עניינים בכל הקשור לאי־מעורבותו בנושאים הקשורים למשפטו הפלילי.
היועמ"ש ונשיאת בג"ץ, האמורים להעמיד את ראש הממשלה במקומו על ביזיון בית המשפט, שותקים. מפוחדים, אולי. מקווים, אולי, כמו בבדיחה הישנה עם היהודי, הפריץ והסוס, שעד שיידרשו לכך, סמוטריץ' יעמוד כסלע בסירובו, בנט יחבור ללפיד ולסער, ותוקם ממשלה דמוקרטית של שיקום, תיקון וסובלנות, והביבי יתפנה למשפטו. ורק לא בחירות חמישיות. ורק לא עסקת טיעון במשפט ורק לא פתרון מושחת של נשיאות לנתניהו. אמן.