כשחשבנו שאין עוד לאן לרדת, הגיע בנימין נתניהו בסוף השבוע עם הפנייה הגרוטסקית שומטת הלסתות לגדעון סער “לשוב הביתה”. בלי להסמיק, בלי לגמגם, בלי לגרד באף, יצא נתניהו בקריאה הנרגשת הזו והוסיף ש”גדלת בליכוד, מחכים לך כאן בזרועות פתוחות!”.

יכול להיות שאין לאיש הזה דם בגוף? יכול להיות שאין בו טיפת בושה, מודעות עצמית, חיבור למציאות? הרי בעודו מחבק את סער ומזיל דמעה על לכתו, המשיכו חסידיו להפיץ את הארס ועלילות הדם נגד אותו סער. הרי שום דבר לא באמת קרה בין בנימין נתניהו לגדעון סער. הם לא חלוקים אידיאולוגית.

הם בדיוק על אותה משבצת (בהבדל אחד: סער נאמן לאידיאולוגיה שלו, נתניהו נאמן לעצמו), הם ספונים באותה סירה, הם נלחמו באותן מלחמות וזחלו באותן שוחות. הדבר היחיד שגרם לנתניהו להפוך את סער לאויב העם, יורשו של המן הרשע ואיום על הציונות, הוא הטירוף. האובססיה החולנית המקננת במעון ההוא בבלפור, שאף אחד לא מעלה על דעתו שיכול לאכלס מישהי שאינה “הגברת”.

אז אחרי שהדיה של הפנייה הנרגשת לסער “לחזור הביתה” שככו, הגיע השיא השלילי החדש, ששבר אף הוא מחסום ציניות שטרם נודע כמותו: כדי להבטיח את השלטון בפעם הקודמת, שינו חוק יסוד, טלטלו את הממשלה, המציאו שני ראשי ממשלה והרכיבו מוטציה ממשלתית חסרת תקדים. ומה קרה? העקרב עקץ את הצפרדע רגע אחד אחרי שכל זה נחתם. נתניהו שוב רימה את שותפו, ירק בפרצופו של בעל בריתו ובגד בזה שהושיט לו יד.

מה עושים עכשיו? משנים עוד חוק יסוד. אם לא מצליחים להיבחר ולהגיע לרוב בשיטה הנוכחית (דמוקרטיה פרלמנטרית שבה נדרש רוב בכנסת), נשנה את השיטה! נחזור לבחירה הישירה ההיא, המוטציה שכמעט פירקה את השיטה הדמוקרטית הישראלית. נלך על בחירות מיוחדות לראשות הממשלה! ומה נעשה אם גם זה לא יצליח? נחזיר את המנדט הבריטי!

ארבע פעמים הוא כשל וניגף בפני מחסום ה־61, והוא עדיין לא מבין, לא מוותר ולא מרפה. הוא גרר את המדינה למערבולת חוקתית חסרת תקדים, החריב את שאריות המשילות, הפר את כל ההסכמים ובעט בכל המוסכמות. אין לו בעיה להודיע שערביי ישראל הם איום על קיומנו כאן במועד א’, לצרוח שהם נעים בכמויות לקלפיות במועד ב’ ולפצוח ברומן לוהט עם התנועה האסלאמית במועד ג’. אין לו בעיה לנהל את המדינה בלי בעלי תפקידים, לא למנות שר משפטים ולא לחתום על ניגוד עניינים, אף שכך הצהיר בבג”ץ שהכשיר את כהונתו.

מה עושים אם אין שר משפטים, אתם שואלים? רוטציה! לא, הפעם לא גנץ. רוטציה בקבינט בין יואב גלנט למירי רגב. שבועיים היא, שבועיים הוא. כן, זה נראה בדיוק כמו שזה נשמע. חלטורה עלובה, מבישה, המעידה על רוקחיה. הקבינט המדיני־בטחוני, המקום שבו נופלות ההחלטות הגורליות, הופך לכלי משחק, צעצוע שבמקום לעסוק בביטחוננו - עוסק בביטחונה של משפחת המלוכה. הרי אין שר משפטים רק כדי לשמר את האופציה לפרק את מערכת המשפט, להדיח את היועמ”ש ולהפסיק את המשפט. מכאן הכל מתחיל וכאן הוא גם נגמר.

ואף אחד לא עוצר רגע ואומר לאנשים המטורללים האלה: משוגעים, רדו מהגג. מדינת ישראל אינה רכוש פרטי של אף אחד. המעון בבלפור לא רשום על שמה של משפחת נתניהו. לא הכל כשר. לא בכל דבר אפשר לבעוט. הניחו כבר למדינה האומללה הזאת. כמה חוקי יסוד אפשר עוד לשנות כדי לחלץ את הנאשם ממשפטו? אין בתוך עדר הכבשים הנפחדות שהיו פעם שרי הליכוד אף אחד שמסוגל להרים רגע את הראש, ואת הקול, ולהגיד “עד כאן”?

ספוילר: אין. ציון נאנוס הביא בערוץ 12 אתמול כמה חברי מרכז אמיצים שהעזו להגיד בקול רם שהמלך הוא עירום. איפה השרים? איפה חברי הכנסת? איפה האנשים שאוהבים את הארץ הזאת יותר משהם סוגדים לשליטיה? נמתין בסבלנות.