בתוך כל הדרמות הפוליטיות, לא בטוח שבקרב הקהל הרחב רבים שמו לב, אבל ביצת התקשורת עברה סערה קלה בשבוע שעבר סביב טקס פרסי האקדמיה למצוינות בטלוויזיה. הזוכה הגדולה הייתה הסדרה הקומית ״חזרות״, והשחקנים והכותבים שלקחו בה חלק מיד סומנו ככוכבים של התחום, וקיבלו מסוכניהם את ההוראה להתחיל להתנהג כמו דיוות, ומהר.
״חזרות״ הייא סדרה מתוקה ביותר שכיף להעביר איתה את הזמן. גם ״מנאייכ״ שזכתה בכמה פרסים הייתה לא רעה יחסית לז׳אנר, במיוחד בהיעדר עונה חדשה של ״פאודה״. אבל מכאן ועד לסמן אותן כיצירות מופת שהשפעתן לא מתפוגגת ברגע הזפזופ, הדרך ארוכה. דווקא סדרת המופת היחידה שהטלוויזיה הישראלית זכתה להקרין בשנה החולפת, ״שעת נעילה״, לא זכתה בשום פרס.
קשה שלא לתהות מה עומד בבסיס שיקול הדעת של חברי האקדמיה שהצביעו, וקשה גם שלא לחוש שהמונח ״15 דקות של תהילה״ מעולם לא הגיע לרמת רדידותו הנוכחית. ״שעת נעילה״ הייתה סדרה שנגעה באחד הפצעים העמוקים ביותר של החברה הישראלית, נכתבה בקפידה והופקה תוך שחזור מרשים של אווירת שנות ה־70.
היא עוררה רגשות עזים, לוותה בראיונות עם הלומי קרב ואישים שלקחו חלק מרכזי במאורעות ההיסטוריים שעיצבו אותנו כחברה, וזכתה להתייחסות מקיר לקיר. אבל נראה שהברנז׳ה שמחלקת לעצמה פרסים מונעת מערכים אחרים. השאיפות מתמצות ברייטינג, תהילה רגעית, סטיקרים שאפשר לשלוח בוואטסאפ, וסדרה שבעיניי היא בסך הכל סבבה, אבל לא משאירה שום משקע רציני אצל הצופים.
אנחנו מקוננים שוב ושוב על שחיקת הערכים הבסיסיים שכל כך אפיינו אותנו פעם, ומאשימים בכך את הפוליטיקה שהרקיבה, ובצדק. אכן נתקענו עם חבורה צמאת שלטון, המצוידת בטריקים ובשטיקים ובתוארי ״קוסם״, ״תותח״ ו״נחש״ למיניהם, שמרוב עיסוק בעצמה ובפוליטיקה קטנה - שכחה שהיא אמורה לשרת את העם.
חייל בפוסט־טראומה שנלחם וחירף את נפשו ושכל את חבריו ב״צוק איתן״, היה צריך לשרוף את עצמו מול משרד הביטחון באקט מזעזע כדי שמישהו מאיתנו יפסיק לרגע את ההתלהמות סביב "הישרדות VIP" שהכנסת הפכה להיות, ויטרח להסתכל עליו.
הציניות שבה נבחרי הציבור נזכרו פתאום שצריך לדאוג ללוחמינו הייתה מחליאה. איפה הם היו כשארגון נכי צה״ל קושש תרומות במהלך כל שנת הקורונה, כי התקשה לתחזק את המרכזים הבסיסיים שלו? עם זאת, אי אפשר להפיל את כל האחריות על מה שקורה לנו כחברה על ההנהגה בלבד.
ליצירה הטלוויזיונית יש השפעה עצומה על התודעה הקולקטיבית, והתחושה היא שקרה לנו משהו לא כל כך טוב בהיבט הזה, ומרוב עיסוק רדוד בריאליטי שהפוליטיקה הפכה להיות, לא שמנו לב לכך.
שיקול הדעת הלא ממש ברור בבחירת הראויים לפרס מעיד על סדרי עדיפויות קלוקלים לא רק בפוליטיקה, אלא גם בקרב היוצרים וערוצי התקשורת. המסר הסמוי הוא: תעזבו אתכם מערכים או ממסרים חשובים שכדאי להתעכב עליהם.
תעזבו אתכם מהשקעה רצינית בשחזור, בעומק, מהשפעה מהותית על החברה המבולבלת מרוב פייק ניוז ואמיתות חיים של אינסטגרם. רוצים פרסים? תיישרו קו עם מציאות הרוח והצלצולים. תהיו שטחיים וסתמיים, ותשתדלו לעשות את זה מבדר וחמוד, עם חומר שנכנס טוב ב־240 תווים.
נקווה שזה לא חלק ממגמה שתחמיר, אלא משהו מקרי. ברוח מה שתפס פה כ״איכות״ בשנה החולפת, אולי כדאי שנקרא לזה: חזרות לקראת הדבר האמיתי. במיוחד בהיעדר הנהגה ערכית, היצירה היא חלק מהותי כל כך מהיכולת לגעת בלבבות רבים ולשנות תפיסות. יש לה את היכולת ליצור עבורנו מציאות, לא רק לייצר עבורנו ציוצים ויראליים וריאליטי.