הספירה לאחור מייצרת התרגשות מלאכותית סביב הרכבת הממשלה. אלה ימים דרמטיים. לא בגלל המשא ומתן בין הסיעות, אלא בשל ההתעללות הצינית במוסדות הנבחרים של הדמוקרטיה הישראלית. החוק קובע מסגרת זמן של 28 ימים לניהול משא ומתן להרכבת קואליציה, אבל בתכל'ס רוב הזמן מבוזבז לשווא. הניסיון מלמד ששום דבר משמעותי לא יקרה עד הרגע האחרון.
בפרקטיקה הפוליטית שהשתרשה בישראל, איש מהצדדים לא יזדרז לחתום על הסכם קואליציוני. כל אחת מהשותפות הפוטנציאליות פוזלת לצדדים בחשדנות מתמדת, ולכך נוספו חרמות מכל כיוון והסתה גזענית נגד חברי כנסת ערבים, שהאוזן התרגלה לשמוע. הפעם לא מדובר רק בחלוקה של נתחי שלטון ושררה, אלא בסודוקו אתגרי במיוחד.
כל מה שקורה בעיצומם של ימי המנדט היה מונח על השולחן במהלך מערכת הבחירות האחרונה ובאלה שקדמו לה. נתניהו ידע היטב מדוע בנט הקים את ימינה ומה גרם ל”גידון” לפרוש מהליכוד ולהקים את "תקווה חדשה". עכשיו הוא במסע חנופה צפוי ובנאלי ("הליכוד זה הבית שלכם"), לרבות ה”כופתאות" (שם מכובס למשרות, שריונים, כיבודים, תקציבים ועוד) עד חצי המלכות.
ארבעה שבועות הם הרבה מעבר לדרוש, שלא לדבר על תוספת זמן של שבועיים. מי צריך את זה? במגרשי הספורט שלב הגארבג' טיים מגיע לקראת סוף המשחק כשברור שלא נותר די זמן לשנות את התוצאה. בפוליטיקה, הגארבג' טיים הוא בהתחלה. משחק מקדים שבו הצדדים מורחים זמן, מתיישבים על הגדר או מטפסים גבוה על העץ כדי לשפר עמדות במשא ומתן.
ההפסד שנחל השבוע נתניהו בהצבעה על הוועדה המסדרת, התרגיל של גדעון סער והנקמה הקטנה של מנסור עבאס, שמאס בקמפיין הגזעני של סמוטריץ' את בן־גביר, הם רק דוגמית. בזמנים רגילים אפשר לקבל את הדינמיקה הקבוצתית הזאת כהכרח בל יגונה, אבל במציאות פוליטית כאוטית, אחרי ארבע מערכות בחירות, קורונה, משבר כלכלי ומציאות ביטחונית רגישה (בצל האיום האיראני שהרים ראש), אין באמת זמן למשחקים. ההתנהלות הפוליטית המתרחשת לנגד עינינו פשוט מנותקת מהמציאות.
וכמו בתסריט ידוע מראש, בדקה ה־90 תתחיל ההתרוצצות. מכבש הלחצים האמיתי יצא לדרך ומי יודע איך זה ייגמר. האם סמוטריץ' ועבאס ישבו יחדיו, האם סער יתפתה לחזור הביתה, האם נפתלי בנט יעמוד בלחץ ויוביל לסיום שלטונו של ראש הממשלה? נתניהו זקוק לכל קול, גורלו הפוליטי מוטל על הכף, ומבצרו בבלפור עלול ליפול בידי כובש זר. בלחץ שהוא נתון, אין סחיט ממנו. הזמן משחק לרעתו.
מציאות פוליטית קשה מולידה פתרונות גרועים במיוחד כמו המוטציה הפוליטית של ממשלת החילופים שעיוותה את סדרי השלטון. הלקח לא נלמד. גם עכשיו הראש היהודי ממשיך להמציא פטנטים המשוגרים לאוויר כמו בלוני ניסוי: שינוי חוק יסוד הנשיא שיאפשר בחירה של נתניהו בהצבעה גלויה או מינוי יריב לוין לראש ממשלה מטעמו ובשליטתו של נתניהו (לפי המודל של פוטין־מדבדב) כאילו שיש לו קושאן על בלפור. אין רעיון מופרך שלא יעלה על הדעת.
בימים האחרונים החל נתניהו להשתעשע באפשרות לבחירה ישירה לראשות הממשלה, כאילו מדובר בהחלטה של מה בכך וכאילו ארבע מערכות בחירות לא עסקו בשאלה “כן או לא ביבי". בהמשך אולי יציע להטיל מטבע או לערוך תחרות בכיפוף ידיים.
לא צריך להיבהל משינויים, אבל לא זו הדרך. אסור לתת יד לשליפות מן המותן שתכליתן פתרון לבעיה פוליטית ששמה, ובכן... נתניהו. מי שחושב שבזמן פציעות הוא יוותר על ראשות הממשלה, לא יודע מה הוא שח. אם לא יצליח להרכיב יַחְדָּה (קואליציה), הוא יעמוד בראש הנֶגְדָּה (אופוזיציה) ויחבל בכל ניסיון של מועמד אחר לכונן ממשלה. ככל שמצבו נואש כך הוא מסוכן יותר, והאופן שבו הוא משחק בפוליטיקה בלי בושה, שומט לסת. חברי הכנסת חייבים להתעשת ולשמש מבוגרים אחראים כדי לשים קץ לפארסה.