ברור שבמקומותינו רק אסון יכול להניע את הכנפיים האטיות של טחנות הצדק. לגבי איציק סעידיאן זה יהיה מעט מדי ומאוחר מדי. כולנו שמענו על אירוע הנגמ"ש שהתרחש במהלך מבצע צוק איתן בקיץ 2014. לא ייתכן כי אדם שחווה חוויות כאלו לא ייצא מהן מצולק בנפשו ברמה זו או אחרת. המראות שראו החיילים, הריחות שליוו את שריפת הנגמ"שים בתופת הזו אינם יכולים לחלוף ללא שיותירו צלקות.
אני יודע, עבר זמן רב מאז מלחמת יום הכיפורים, אבל בתשעת החודשים שלאחריה טיפלתי אישית בחיילים שלקו בהלם קרב. החוויות שחוו ושבהן שיתפו אותי במהלך הטיפולים היו קשות מנשוא. לא חוויתי אישית את הזוועות שאליהן נחשפו החיילים, אבל די היה בסיפורים ששמעתי כדי שאפתח סיוטי לילה וסימנים של פוסט־טראומה, טראומה שלא הייתה שלי, אבל חוויתי אותה דרך החיילים שבהם טיפלתי. יכול להיות שהתמונות של סעידיאן הניצב מחויך בבגד ים הטעו את רופאי משרד הביטחון. אני משער שהם עצמם לא חוו תחושות של סכנת חיים כל כך ממשית כשמסביב גופות וריח של מוות.
ברור לכל מי שמטפל בפוסט־טראומה שזה אומנם מצב אשר תחלואה נפשית קודמת או בעיות בגיל ההתבגרות יכולות להחמיר אותו, אבל כל אדם הנחשף לעומס טראומה מסיבי וחריף יסבול ממנו ללא קשר לעברו. אם הוריד משרד הביטחון 50% בגלל "תחלואה קודמת", אזי מוטב שהמערכת תבדוק תחלואה מוקדמת אצל כל חייל ללא יוצא מן הכלל, ולפי זה תחליט על פרופיל רפואי ושיבוץ לתפקיד במסגרת השירות בצה"ל. ואם זה לא נעשה לפני קביעת הפרופיל הרפואי, יש להתייחס רק לפרופיל שניתן בעת הגיוס ולא להתחמק בתואנה של התנהגות זו או אחרת בתיכון.
סעידיאן נשלח לבצע את התפקיד הקשה והמסוכן ביותר ועשה אותו על הצד הטוב ביותר. הוא אהב את הצבא. פגיעה נפשית שאינה נראית לעין קשה לעתים יותר מפגיעה גופנית. את הפגיעה של סעידיאן לא ראו, אבל היא הייתה נוכחת בכל רגע בחייו מאז אותו קרב. כל היום, כל הלילה וכל החיים. עדיף לתת תמיכה ופיצוי לאלף מתחזים מאשר לפספס איציק סעידיאן אחד. אנחנו פספסנו. אנחנו אשמים. אל תגידו לא ראינו, לא ידענו.