שלוש נקישות נשמעו בדלת דירתי, זו אחר זו. שלוש נקישות מהירות ללא מרווחים. לא היה בהן המרחב שמאפשר להתלבט בינך לבין עצמך אם את מעוניינת לקום מהספה הנוחה וללכת לראות מי מגיע סתם ככה בערב בלי לסמס קודם לכן. לא היה מרחב ההתלבטות בין הדפיקה הראשונה לשנייה, או הלבטים שעולים בין הנקישה השנייה לשלישית, שבסוף מקימים אותך רק כדי לגלות ששליח שהביא משלוח לשכנים טעה בדלת, אף על פי שהשקעת בשלט גדול ויפה לדלת.
אז לא זזתי, רק הנמכתי את הווליום של הטלוויזיה, לא לפני שצחקתי על עצמי שלפעמים אני מתנהגת כמו סבא שלי כשהיה בן 90. "מה פתאום מגיעים בשעה כזאת?", הוא היה אומר לי אחרי שסיפר שדפקו לו על הדלת מוכרי ביצים, מבקשי תרומות ושכנים שנגמר להם החלב. "אז מה", הייתי עונה, ומשכנעת אותו שנחמד לפעמים להחליף מילה עם בן אדם ולא רק לבהות בקריינים שצועקים עליך בטלוויזיה. "לא מעניין אותי", הוא היה עונה, וסביר שגם אם אני הייתי מגיעה בלי להודיע הוא לא היה פותח לי את הדלת, מתוך עיקרון.
שוב שלוש נקישות עצבניות. עכשיו הן כבר יותר חזקות. מישהו חסר מנוחה שממש רוצה להוציא אותי משלוותי ביום חמישי בערב. אחרי שקפצתי כמו כלבלב ששומע רעש חשוד, מרים את האוזניים ונעשה דרוך, הבנתי שהשאלה "מי זה?" כבר לא נשאלת יותר. אני חושבת שמאז שעזבתי את בית הוריי, לפני 18 שנה, לא שאלתי "מי זה?" כשישבתי בביתי. אם אני קרובה לדלת, אלך לפתוח, ואם אני בסלון, אין סיכוי שאקום. ואלוהים, איך עברו כבר 18 שנה?
במקרים של נקישה לא מוסברת בדלת, גם אם בשעות סבירות, אני הולכת לאט, ולפני שאני עונה, אני מביטה בעינית בשקט, כמו השכנה מבניין הרכבת שגרתי בו בילדותי. היא לא אהבה אורחים בלתי קרואים שמגיעים אליה מבלי שתספיק להסתדר לפני כן וללבוש את הפרצוף שעזר לה לתקשר עם בני אדם. אחת ההנאות הגדולות שלי בחיים היא לארח, אבל הבנתי שאולי זה חלק מהחינוך שקיבלתי כילדה, לא לפתוח את הדלת לזרים ולהשתמש תמיד ברצועת הברזל שהייתה מחוברת בין המשקוף לדלת. הצחיק אותי שבעידן הקוד הסודי והאינטרקום בכניסה שמרושתת במצלמות, יש עדיין בן אנוש תמים בעולם הזה שמבין שהדרך הבלתי אמצעית לתקשורת אנושית היא באמצעות מגע ישיר מאחורי דלת.
שוב שלוש נקישות צמודות, פעם שלישית חזקה במיוחד, ואני מתחילה להבין שאולי קרה משהו ובכל זאת מישהו צריך אותי. ישבתי בפריז תיאטרלי על הספה ולא הצלחתי לעצור את הסדרה שאני בוהה בה ולהתרומם. המצב הנוכחי גרם לי לחזור לסדרות ישנות מלפני 20 שנה ולהתרפק על תקופה ששנאתי אז, אבל באופן יחסי למה שקורה היום היא עדיפה בעיניי עשרות מונים.
שתיקה רועמת נשמעה מאחורי הדלת, אבל יכולתי להרגיש את הנשימות של האדם העצבני שעומד שם ולא מרפה ולא מבין למה לא עונים לו. מתישהו בסוף שנות ה־90 זה עבר מהעולם, אנשים לא דפקו בדלתות של אחרים אלא אם כן הייתה מלחמה או שכן נתקע במעלית. וגם אם היו דופקים, היה לוקח זמן לענות, כאילו שמשהו בעולם החדש גורם לכולנו לרצות להתגונן גם בתוך הבית הפרטי שלנו ולעשות את עצמנו לא שומעים ולא רואים, לשמור על הבועה מפגיעות, שלא ייגע בה משהו זר ומפחיד. אולי קצת כמו החיים בחוץ.
אחר כך כבר התחלתי לפחד, אולי יש דליפת גז או נזילה ומישהו רוצה להציל את חיי? אז קמתי ושאלתי "מי זה?" באסרטיביות נעימה. "אני סוכן של אינטרנט", הוא ענה, ומלמל משהו על פס רחב אופטי. דרך העינית הוא נראה בחור צעיר, כזה שלא גדל בדור שהיה דופק בדלתות של אחרים. "אתה אמיתי?" שאלתי אותו, "יש מישהו שפותח לך את הדלת בעידן של הזמנת שירותים אונליין?" שאלתי, בעיקר כדי לנסות להבריח את הפורץ.
"אשאיר לך מאחורי הדלת ברושור, כדי שתאמיני שזה אמיתי", הוא ענה. ואני מיד כתבתי בקבוצת החברים איך ניצלתי משוד מזוין והונאה מתוחכמת, ואיך הגענו למצב כזה שכבר אי אפשר לסמוך על אף אחד בעולם. למחרת בבוקר קמתי ומאחורי הדלת היה עלון של ספק אינטרנט ידוע, שמנסה לשכנע את כל השכנים לעבור לפס רחב. למטה הוא צייר בכתב יד פרצוף מחייך וכתב שהוא מתנצל על ההפרעה, אבל הוא מאמין במגע ישיר ושקוראים לו עידן. והיה בזה פתאום גם משהו נחמד.