1. ואלו הם: היוהרה; הביטחון העצמי המופרז; התחושה "אין עוד מלבדי"; הביטחון ש"המדינה היא אני"; השתקת והרתעת הבלמים והאיזונים; הזלזול ביריבים הפוליטיים; המניפולציות הפוליטיות; השקר והרמייה; הפרת ההסכמים וחוסר האמינות; ההסתה והפלגנות; ההימור הפוליטי המיותר; קידוש העושה על פני המעשה;
וגו'.
2. נכון, די קשה להסתגל לאפשרות שלפיה בקרוב יישב בבלפור מישהו שאינו נתניהו. בקרבנו דור שלא מכיר אפשרות אחרת מלבד "אבו יאיר", וזו תהיה בהחלט חדשה דרמטית (אם אכן תהיה). נתניהו, שבפעם הרביעית בתוך שנתיים לא מצליח לספק את הסחורה לבוחריו ולסיעתו ולהקים ממשלה, לא אומר נואש ומחפש כל דרך וכל מנהרה אפשרית כדי למצוא את המקלט הבטוח שאליו הוא חותר. אם לא דרך ממשלת חסינות אז דרך בחירה ישירה לראשות הממשלה, ואם גם זו תיכשל, אז דרך בית הנשיא. ואם יש חשש שבהצבעה חשאית הוא לא ייבחר – הוא יפעל לכך שהחוק ישתנה וההצבעה תהיה גלויה (ונראה למי יהיה האומץ להתנגד...).
בינתיים הוא גם משתעשע באופציה למנות שר נאמן לתפקיד ראש הממשלה כדי לאפשר לסער ולבנט להצטרף, כשהוא ימשוך בחוטים. השם שהועלה הוא יריב לוין, שעל פי ההצעה ישמש כמדבדב הישראלי של פוטין הישראלי, מריונטה על חוט. לוין מבין, כך על פי סביבתו, שטוב מותו הפוליטי מחייו הפוליטיים במתווה שכזה.
הבעיה המרכזית של נתניהו היא חוסר האמון הגורף כלפיו במערכת הפוליטית. הוא מכהן כעת כראש ממשלה רק בשל נדיבותו ותמימותו של בני גנץ, שהסכים שיהיה הראשון ברוטציה. יו"ר ש"ס אריה דרעי שלקח בעלות על המהלך ושם עצמו כערב אישית וציבורית להסכם ונסוג מיראת נתניהו, היה האיש שהציע השבוע את מהלך הבחירה הישירה, ו"נשבע" שזה רעיון שלו. לך תקנה ממנו מכונית משומשת.
3. במקום לקרב את בנט, להחמיא לו, להציג אותו כפוליטיקאי מוכשר שראוי לכל תפקיד בכיר – לא הצליח השבוע נתניהו להתגבר על היצר והמשיך להתייחס ליו"ר ימינה כאל עוזרו האישי. הנימה הפטרונית שאותה נקט כלפיו כשחילק לו משימות ולו"ז קשוח תניב את ההפך, וכך גם ההתקפות של השופרות על הציונות הדתית "הבוגדנית".
נתניהו מנסה לשכוח ולהשכיח את העובדה שבנט הלך לבחירות עם מסר חד וברור: "נתניהו צריך ללכת הביתה". זה שהוא ימני ודתי לא אומר שהוא תומך בנתניהו, וכמוהו גם עשרות אלפי דתיים ומהימין שמחפשים ממלכתיות, אמינות ויושרה.
בנט עושה כעת הכל כדי להזדכות על האשמה שהוא מנע "ממשלת ימין יציבה", ובתוך כך מתעתע בנתניהו (גם לבנט מותר ליהנות קצת בעבודה). נתניהו ואנשיו אכן חושדים שהוא יהיה נאמן להבטחת הבחירות שלו ויחבור ל"שמאל הקיצוני" (בכלל, יש פה או נתניהו או "שמאל קיצוני"), אבל בנט, כמי שרוצה להוביל ולהנהיג בעתיד את עם ישראל, מבין שצריך להיות במרכז־ימינה ולא בימין הקיצוני, ושיש לו הזדמנות להיות ראש ממשלה ולהתקבע בתודעה ככזה, מלווה בשותפים שאפשר להאמין בהם ולהם, ולא כפי שהתרגלנו.
4. ממשלת שינוי, אם תקום, תהיה קשה מאוד לתחזוקה. יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו יאתגר ויתקוף אותה בכל בוקר מחדש (אם לא יזכה בנשיאות), יגיש הצעות חוק לסיפוח וכו' ויגרום לבנט וסער להתפתל, אלא אם יציגו קווי יסוד מוסכמים נטולי אג'נדות פוליטיות שנויות במחלוקת.
זו תהיה ממשלה קשה לתחזוקה היות שהיא תהיה אנומליה פוליטית, שבה ראש הממשלה לא יוכל "להודות לעם ישראל על האמון שניתן בו" עם 7 מנדטים. זו תהיה חברת ניהול שתפקידה לעבוד עבורנו ולהחזיר אותנו למסלול, לשפיות ולנורמליות, אם תקום. שום דבר עוד לא סגור.
5. אני משוכנע שאין דבר שנתניהו מתגעגע ועורג אליו יותר מאשר להסכם הפריטטי עם גנץ וכחול לבן. הוא מתגעגע ועוד יתגעגע לטוב לבם, לנדיבותם ולתמימותם של שותפים שלא למדו לשקר, לשטות, להפר הסכמים – ועל כל אלה הוא ויתר בקלי קלות. כל שנותר לו הוא זיכרון מתוק מדבש והזדמנות שאותה דרס עם אישיותו ההרסנית, עם המניפולציות ועם התרבות של אני ואפסי ועוד.
6. אם המשטרה לא תפעל ביד קשה כלפי "כלבי התקיפה" האנושיים ששוסו ברעייתו ובבני משפחתו של זאב אלקין, זו תהא רק ההתחלה, ואנו צפויים לאסון. כמו כן יש לצפות שהמשטרה תניח את ידה על בני הבליעל שחיללו ביום הזיכרון את מצבות הנופלים ופגעו לנו בקודש הקודשים. לא נוותר.
7. אין אנשים רעים באגף השיקום של משרד הביטחון, אני מכיר את חלקם שנים רבות ויודע כי רובם מבינים שהם עוסקים במשרות קודש. מה שיש שם זו סטגנציה, קצת חלודה, הרבה בירוקרטיה, נהלים ישנים וערימה של דוחות והצעות לרפורמה שאף מנהיג פוליטי לא מעז ליישם מאימת הנכים והשפעתם. מה שחסר זו מנהיגות, יכולת גישור ודיאלוג, כתף חמה, אוזן קשבת, נכונות לשינויים וקצת נשמה.
נכי צה"ל, שהם באמת קודש הקודשים שלנו, מחוברים עד לאחרית ימיהם למשרד הביטחון ולקציני הנפגעים, ולא לביטוח לאומי. כך קבע דוד בן־גוריון בראייתו החדה והמיוחדת, שלפיה מי ששלח אותם לפציעתם – יהיה אחראי עליהם ועל הקשר איתם. זוהי חתונה קתולית.
בעיית הבעיות היא ההלימה בין הפצועים משדה הקרב או האימונים לבין נפגעי תאונות דרכים אזרחיות, כאלה שהקריחו כתוצאה מלחץ בשירות, חלו במהלך השירות וכך הלאה. זוהי תעשייה שלמה שמפרנסת שורה ארוכה של עורכי דין, יועצים ומאכערים. אגף השיקום צריך כעת "פינוי בינוי", לא פחות, גם במבנה, גם בראשות האגף, אולי גם בחקיקה ובהתאמה למציאות המשתנה של טכנולוגיה ושל הגדלת המודעות לרפואת הנפש והלם קרב.
האחרון ש"נגע" באגף הזה היה מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר האלוף (במיל') עמוס ירון, שפיצל אותו לשניים: אגף המשפחות ואגף השיקום. בראשות אגף המשפחות עומד סמנכ"ל המשרד אריה מועלם, אדם מקצועי, רגיש וצנוע, שעושה חיל בתפקיד, פותר בעיות סבוכות של קבורה והנצחה, יוזם, מוביל את אנשיו ומקיים דיאלוג נכון עם אוכלוסיית היעד.
למודל הזה יש לחתור גם בטיפול בנכי צה"ל: השבת האמון, דיאלוג, תיאום ציפיות, רפורמה, פישוט הליכים, עקירת המאכערים וחקיקה רלוונטית. את המהלך הזה צריך להוביל שר הביטחון בעצמו באמצעות מנכ"ל משרדו ובסיוע של בני סמכא בנושא, למשל שרים לשעבר כמו איציק מרדכי, אביגדור קהלני, עפר שלח ודומים. זיו שילון, שמונה על ידי גנץ להוביל את הרפורמה באגף, יכול לסייע ולתרום מאוד, אבל לא לעמוד בראש המהלך.
ולבסוף, יש למנות לנציב קבילות הנכים במשרד הביטחון אדם בעל שיעור קומה, שיקול דעת וראייה רחבה, כדי שיטפל בקבילות ויהווה סמכות לערעור על החלטות אגף השיקום. רוצים שם? מעוזיה סגל יכול לעשות זאת במקצועיות ובחרדת קודש.
8. השבוע, במהלך היום בקיבוץ, הלכתי לבקר את אלמה נכדתי בבית הילדים. התלבטתי, כי ידעתי שהיא תצהל כשאגיע ותבכה מרה כשאלך. לא עמדתי בפיתוי, ביליתי איתה כמה דקות במגרש הגרוטאות ואז הלכתי, והיא פרצה בבכי תמרורים. שכנעתי את עצמי שזה מפתח את הריאות ונשבעתי לא לעשות זאת יותר עד שתתבגר קצת.
שבת שלום.v
[email protected]
